View this article in English | bilingual

פרקים 11 ו-12 מתוך "מה שרציתם"

הילד חזר. זיגי שמע את ציפורניו של הכלב מטופפות על הרצפות כשהוא מכרכר בריקוד המקובל. אבל לכבודו של  הילד היה הכלב מוסיף לטקס גם יבבות שמחה. הוא היה קשור לילד יותר משהיה קשור לזיגי, או לאשתו או לדוד, שהיה בעליו המקוריים.

"לאקי, יה חתיכת בנזונה מזדיין שכמוך," שמע זיגי את  הילד אומר לכלב בקול חיבה תינוקי. הוא היה בן שבע-עשרה, בנו היחיד,  גבוה ודק ובהיר עיניים כמו אמו, מגושם בתנועותיו ומפוזר מחשבות כמו אביו. 

"אהלן, אבא," אמר  הילד ונעמד בפתח חדר העבודה.

"איך היה במערכת החינוך היום?" שאל זיגי. הוא ידע מה ישיב.

"חרא," אמר  הילד.

זיגי היה מוקף במאה וחמישים תצלומי ז'ילוניץ'. הם מילאו את השולחן וכיסו את הכסא ואת הכורסה. חלקם סודרו על הרצפה בשורה אחת ארוכה וצפופה מקיר לקיר. ללוח השעם שמעל לשולחן היה מוצמדים עשרים הרישומים והעתק של מפת העיר.

"מה זה כל הצילומים המזוינים האלה?" שאל  הילד. הוא התקרב לקיר והתבונן בתצוגה.

"כמו מה זה נראה לך?" שאל זיגי.

"עוד סרט דפוק, אמנותי כאילו, שלא מעניין אף אחד?" 

"כן, סרט," שמע זיגי את עצמו עונה.

בכל מקרה, כך יעצה לו  אשתו, יש לברר מי הוא אותו בן-נון "נציב המלח", שחתום על אוסף העבודות שבתיק, לבדוק מי בעל זכויות היוצרים ואולי אפילו להכין הסכם מראש שימנע אי- הבנות משפטיות. אבל לא היה לו כל מושג איך להתחיל במלאכת החיפוש. יהיה עליו לשאול בעלי גלריות או להיוועץ במומחים לאמנות מקומית.

"אז מה הסיפור?" שאל  הילד.

"סיפור?"

"כן, עלילה," רטן  הילד בחוסר סבלנות, "מה העלילה של הסרט הדפוק הזה? אפשר להניח שמישהו כתב איזה תסריט לצורך העניין, לא?"

זיגי העביר את  עיניו על התמונות. אז מה הסיפור? הידהדה במוחו שאלתו של  הילד, מה הסיפור? הזאטוטים המביטים במצלמה בסקרנות מהולה בחשש? הנערות שצחקוקיהן מתגרים בצלם? הסוחרים הממהרים לעיסוקיהם? הזקנים חמורי הסבר? הנשים קשות הפנים מאחורי הדוכנים בשוק? חיוכו של שוטה העיירה? מבטו של ראש הישיבה? צעקתה של הרוכלת המכריזה על מרכולתה?

"האמת היא שאין סיפור," אמר זיגי. ומיד הוסיף, "בינתיים."

"תראה את הדפוקים האלה," אמר פתאום  הילד והצביע על צילום של חמישה גברים בסינרי גומי עומדים זה ליד זה, וכל אחד מחזיק דג בזנבו. "מה הקטע שלהם? הם דייגים או משהו?" 

"אין לי מושג." המעמד ההיתולי, המודע לעצמו, שהציגו בעלי הדגים לעדשת המצלמה, עורר בזיגי תחושה שדווקא תמונה קבוצתית זאת, החריגה כל כך בתיק ז'ילוניץ', וכאילו השתרבבה לשם בטעות, יש בה רמז למהותו של האוסף כולו. הם לא הציגו לראווה  דגים, אלא  פגרי דגים. גאוותם לא היתה על שלל דיג, אלא על חיותם שלהם לעומת מותם הסתמי של היצורים שאחזו בידיהם. זיגי הבין פתאום: כל אנשי ז'ילוניץ' מתים. כולם. הילדים, הנערות, הסוחרים, האברכים, הרוכלים, האידיוטים, הרבנים, אנשי הדגים. הם נעלמו כולם, נמחו מעל פני האדמה, ותיק ז'ילוניץ' הוא זיכרון קיומם היחיד.

הילד לקח מהשולחן את מכשיר הטלפון הכסוף, תפס את האנטנה בין אגודל לאצבע, טילטל אותו באוויר כאילו היה דג מת, תקע את אגרופו השמאלי במותן ונעמד מול זיגי ברגליים פשוקות. "דומה?" שאל. פלומה צעירה השחירה את סנטרו המורם בהבעת גאווה נלעגת.

"ביחוד הזקן," אמר זיגי.

"מצחיק," נעלב  הילד. אחר כך יצא מהחדר וזיגי שמע אותו פותח את המקרר ומזיז צלחות. כעבור רגע חזר. "יש משהו לאכול בבית הדפוק הזה?"

"אולי תחמם לך משהו מהפריזר?"

"בחייך, תעשה לי טובה, לא עוד פעם פיצה דפוקה," אמר  הילד. "תן לי כסף אני יקנה לי שווארמה."

זיגי נתן לו שטר של חמישים שקל.

"להביא לך גם?" שאל  הילד.

הוא ציפה לתשובתו הקבועה של אביו המתנזר מבשר, וכשזו באה, אמרו אותה יחד: "אני לא אוכל בשר חמור כי אני לא קניבל". כשהילד עוד היה ילד, היה המשפט המטופש הזה מצחיק אותו. עכשיו היה רק אחד מאותם צפנים שסימנו את האינטימיות שביניהם.

"וקח איתך את לאקי," אמר זיגי, "מגיע לו טיול של צהריים."

אחר כך שמע זיגי את הכלב יוצא שוב במחול ואת  הילד שמרקיד אותו באמצעות טלטול הרצועה ודיבור מתוק של מילים מכוערות. הדלת נפתחה ונטרקה. צעדי דילוג כבדים הדהדו בחדר המדרגות עד שנעלמו.

זיגי מיהר לחלון והביט בילד שצעדיו היו מלאי חדווה כאילו רגליו ידעו בדיוק לאן עליהן להוביל את בעליהן. הכלב הגוץ נגרר אחריו כמו צעצוע מכני. הוא היה זקן ושמן והתקשה לרוץ. לשונו היתה תלויה בזווית פיו.

מה העלילה של הסרט הדפוק הזה, שמע שוב זיגי את  הילד אומר. אין עלילה, ענה זיגי לעצמו. אין תסריט. אין דיאלוגים. אין דיבורים. בעצם גם אין סינמטוגרפיה. זה בכלל לא סרט! הרעיון קיבל פתאום תבנית ברורה שכותרתה היתה כשם אוסף הצילומים: "ז'ילוניץ' קמה לתחייה". כן, זה הרעיון. להקים את ז'ילוניץ' מחדש, כאן, בישראל. זיגי ישחזר את העיירה במדויק, אפילו באופן מדויק יותר מכפי שנהוג כשמכינים תפאורת אולפן לסרט קולנוע. זאת תהיה ז'ילוניץ' על כל רחובותיה, כיכרותיה, בתיה וחצרותיה. ובז'ילוניץ' המשוחזרת יהלכו אנשים. אנשים חיים. כל תושביה של ז'ילוניץ' שהונצחו בצילומיו וברישומיו של  בן-נון, ייוצגו על ידי שחקנים שיולבשו ויאובזרו בדיוק על פי המקור. זה יהיה שחזור גרנדיוזי, חסר תקדים, של עיירה יהודית מזרח אירופית של תחילת המאה העשרים, פארק היסטורי שהמבקרים בו יוכלו לטייל ברחובות, להיכנס  לבתים, לפגוש את תושבי העיירה ולחוש, כמעט במדויק, את שחשו סוכנים נוסעים שנקלעו לז'ילוניץ' לעשרים וארבע השעות שבין רכבת לרכבת.

אחרי כשעה חזר  הילד. הוא הופיע בפתח חדר העבודה וחייך חיוך זחוח. שפתיו הבהיקו משומן הבשר. "נו, חשבת כבר על הסיפור של  הסרט  הדפוק שלך?" שאל.

"אין סיפור," אמר זיגי. "זה יהיה סרט בלי סיפור, בלי תסריטאי וגם בלי במאי."

"אז גם הצילום מיותר," צחק  הילד, "וגם הפס-קול."

"בדיוק כך", הכריז זיגי, "רק שחקנים, תפאורה, תלבושות ואביזרים. זה הכול."

"והקהל?"

"הקהל," אמר זיגי, "פשוט יבוא לאתר, יקנה כרטיסים, ויסתובב בתוך התפאורה ובין השחקנים כמה זמן שיתחשק לו. מי שירצה יוכל לשכור תלבושת ואביזרים ולהצטרף לצוות השחקנים שיציגו את אנשי העיירה מתשע עד חמש."

"אבא, אתה הגאון הכי מיותר בעולם," אמר  הילד. "הגיע הזמן שהעולם יכיר בחוסר הנחיצות המוחלט שלך," הוא צחק. אבל זיגי, שבדרך כלל קיבל באהבה את אותות החיבה האכזריים של הילד, חש הפעם עלבון מסוים. הוא באמת חשב שהתוכנית שהגה כמעט גאונית, ולא ראה סיבה ללעוג לה. "איפה העודף?" תבע בתוקפנות בלתי צפויה.

"תרמתי אותו לאחד שאסף כסף למען ילדים במצוקה," גיחך  הילד והסתלק.

 

12.

יום חמישי נראה מתאים לביקור אצל  הדוד לפחות כמו יום שישי, שתמיד הוא קצר כל כך,  ובוודאי טוב משבת, שבשביל אנשים כמו זיגי, שאינם עובדים בעבודה קבועה, זהו יום המוקדש כולו לייסורי מצפון והכאה על חטא הבטלה. אבל כשראה את פניו הגרומות של  הדוד מחכות לו בקוצר רוח בחלון דירתו שבקומה השלישית בדיור המוגן, עלה על דעתו של זיגי, שייתכן שבחייו של האיש הזקן איבדו הימים את המשמעות שקובע להם מיקומם  ברצף השבועי. 

הדוד נופף לו בידו ומיד נעלם, וזיגי ידע שכשיגיע למעלה, יהיה כבר התה מוכן, צלחת העוגיות תחכה על השולחן בסלון, וגם הפעם ידקלם לו  הדוד שיר חדש שכתב, בעברית מעומלנת, שחודיה מעוגלים בהברות יידישסטיות ופינותיה מרופדות בעיבוי סלאבי.

אבל משהו השתבש בלוח הזמנים. התה עוד לא היו מוכן, ועל השולחן בסלון לא היתה מונחת צלחת עוגיות.  הדוד יצא לקראת זיגי מחדר השינה בדשדוש איטי, תוך כדי ניסיונות מסורבלים למתוח את הכתפיות התלויות בצדי מכנסיו.

"מַכָּה," אמר  הדוד.

"מכה?"

"מכה, זה שמו של השיר החדש שלי."

"אני מקשיב," אמר זיגי. הוא מתח את הכתפיות והלביש אותן על כתפיו של  הדוד. אחר כך עזר לו להכניס את ידיו לשרוולי המקטורן, וקשר לו את עניבתו.

"תשב קודם," אמר  הדוד. "אי-אפשר להאזין לשירה בעמידה."

זיגי משך כיסא מפינת האוכל. הוא תלה על המסעד את תרמיל הקנבס שלו, התיישב מול  הדוד, שילב ידיים וחיכה.

הדוד זקף את צווארו, והכריז: "מכה." אחר כך כיחכח בגרונו ודיקלם: "מכה אחת נחרצת של הנצח, פעימות העורק ברקה, מבט קטנטן של רצח, סיבוב שכל כולו דקה, קעקוע אות על מצח –מכה, ועוד מכה."

הדוד הרכין את סנטרו לאות שהשיר הגיע לסיומו, וזיגי מחא כפיים. אבל המחווה לא סיפקה את  הדוד. הוא אמר, "תן לי בבקשה ביקורת, זיגי'לה."

"חזק," אמר זיגי.

"זה טרי," אמר  הדוד, "רק הבוקר כתבתי את זה."

"ממש טרי," אמר זיגי.

הקומקום החשמלי שעל שולחן האוכל נשף נשיפה אחרונה וכיבה את עצמו בנקישה.

"כן, אחרי שראיתי חדשות הבוקר," אמר  הדוד. הוא רכן אל הקומקום ומזג מים רותחים לשני ספלים. האד נדבק לעדשות משקפיו וכיסה אותן בתריס לבן, אטום. "לא היתה לי ברירה, אתה מבין, כי  שם, למטה, בחדר האוכל, הטלוויזיה משדרת כל הזמן, ללא הפסקה. כנראה שיש כאן למישהו אינטרס לטמטם את הזקנים." הוא הסיר את המשקפיים וקינח אותם באצבעותיו. "כאילו שהם לא מספיק מטומטמים גם ככה." ומיד הוסיף באותו קול מלא פאתוס שתמיד דבוקה בשוליו מעט ציניות צרודה: "וכאילו שהם לא היו מטומטמים גם קודם, כשהיו צעירים."

"אי-אפשר לדעת," אמר זיגי. המתקפה לא הפתיעה אותו.  הדוד דמה לעתים למתאגרף ששועט אל תוך זירה ריקה ומכה באוויר. תוך זמן קצר, ידע זיגי, יתחיל להתיש את עצמו ואז יתעייף, יתרכך, ויתכרבל לתוך מלנכוליה.

"סמוך עלי," אמר  הדוד, "הארץ הזאת קילקלה את כל מה שהעם היהודי הצליח להשיג באלפיים שנות גלות." בקצה המרוחק של השולחן היתה ערוכה שורה של טבליות בצורות ובצבעים שונים, כמו מחרוזת שאיבדה את החוט.  הדוד הטיל אותן אחת-אחת לתוך גרונו ובלע אותן בעזרת לגימת מים והטלת ראש לאחור.

"מה למשל?" עודד אותו זיגי להמשיך בהסתערותו. הוא ידע בדיוק מה יאמר, ובכל זאת עשה את עצמו מקשיב בסקרנות.

"מה למשל, מה למשל," רטן  הדוד, "למשל היכולת לחשוב בהיגיון. לספר בדיחות. או הרצון לחיות, למשל." הוא הוסיף סוכר לספלים, בחש, דג את שקיות התה  והניח אותן בצלוחית. ידיו רעדו.  "בוא תעזור לי זיגי'לה, נשב בסלון."

זיגי נשא את הספלים לסלון, והדוד ליווה אותו בפסיעות רעועות, תוך שהוא ממלמל, "זהירות, זהירות, זהירות," ומצביע בידו הרועדת אל שני הכיסאות הזקופים שניצבו מול חלון המרפסת וביניהם שולחן קטן. ממול השתרעה מדשאה מנוקדת קרחות של בוץ, מוקפת שיחי בוגנוויליה,  ומכוסה חופה תכולה של בוקר חורף צלול.

"תראה איזה יום יפה," אמר זיגי, "מה דעתך, דוד שֹרוּל, אולי נטייל קצת אחר כך?"  הדוד נתלה על זרועו של זיגי והושיב את עצמו בכיסא. הוא נאנק. זיגי ראה איך הכאב נאחז בשרירי פניו, מחזיק ואינו מרפה.

"התרופות האלה... הן לא ממש עוזרות לך, מה?"

"תכף זה יעבור," מילמל  הדוד. הוא היה זקן צנום, כהה עור, בעל חוטם פחוס ועינים בהירות, שתמהו, כמו עיני דו-חי, מתוך העדשות המגדילות של משקפיו. לא היה כל דמיון בינו לבין שאר בשרו היחיד, זיגי בן-ארצי. בכל מקרה, קרבת המשפחה ביניהם מעולם לא הובהרה די הצורך. כנראה היה בן דוד שני של אמו, אבל ייתכן גם שהיה בנו של סבהּ מנישואיו השניים, כלומר דודהּ. כך או כך, אמו של זיגי מתה לפני שבנה הספיק לחקור אותה על אילן היוחסין הסבוך של משפחתם, ובעצם ספק אם היא עצמה הכירה את שלל הסתעפויותיו המשונות. כנראה גם  הדוד לא ידע בדיוק מה מקומו על אותו עץ גיניאלוגי. אבל אי-הבהירות הזאת לא הפריעה לו לקחת על עצמו, במלוא הרצינות, את תפקיד נציג דור ההורים בחייו של זיגי.

"ואתה מה שלומך, זיגי'לה?" שאל  הדוד, "תראה איך אתה לבוש. לא קר לך ככה?" 

"לא, לא קר לי."

 הדוד קם בקושי, וזיגי ידע שפניו מועדות אל ארון הבגדים ומיד הוא ישוב כשבידו איזה פריט לבוש מהודר שאותו יתעקש להעניק לו.

"אני לא רוצה כלום, אל תיתן לי כלום!" ניסה זיגי לעצור בעדו, אבל  הדוד התעלם  וכבר קירטע אל חדר השינה  וחזר משם עם מעיל צמר מהודר שתג היצרן ותווית המחיר השתלשלו מצווארונו. "קח, זה יתאים לך," אמר  הדוד והניח את המעיל על כתפיו של זיגי, "צמר אנגלי. סוף-סוף תירָאה כמו אדם מן היישוב, ולא כמו איזה פרחח." הם לא לבשו את אותה המידה, ומן הסתם גם לא היו בעלי אותו טעם.

"אני לא רוצה את המעיל הזה," אמר זיגי. הוא הושיט שוב את ידו ועזר לדוד להתיישב בכיסא.

"אז תן אותו לאספי."

"אספי לא ירצה אותו."

"אז אני אתן לך אלף שקל ותקנה לעצמך מעיל יפה." 

"לא, לא, תירגע," אמר זיגי. הוא קם, ניגש אל פינת האוכל ומשך מתרמיל הקנבס תיק קרטון כחול. הוא הוציא מעטפה מתוך התיק והניח אותה על ברכיו של  הדוד.

"מה זה?" שאל  הדוד בחשדנות.

"תסתכל קצת, דוד שרול," אמר זיגי, "יש לי הרגשה שזה יעניין אותך."

הדוד קירב את המעטפה לעיניו וקרא בלחש את הכתוב עליה: "ז'ילוניץ' קמה לתחייה... בן-נון... נציב המלח..." אחר כך הפך את המעטפה בידו וקרא: "ז'ילוניץ' מַיין שטֶעטל וִוי אִיך גֶעדֶענק עֶס." הוא הרים את פניו אל זיגי ותירגם: "ז'ילוניץ' העיירה שלי, כפי שאני זוכר אותה." חבילת התצלומים והרישומים נשרה לתוך כף ידו והוא בחן אותם אחד-אחד בתשומת לב. לבסוף שאל, "ולמה אתה מראה לי את זה, זיגי'לה?"

"חשבתי שאולי משהו כאן ייראה לך מוכר," אמר זיגי. הוא ידע כמובן, שאף שהיקום קטן, צפוף, ועמוס בצירופי מקרים, הסיכוי שהדוד יזהה את ז'ילוניץ' ואת הטיפוסים המאכלסים אותה הוא אפסי. אבל להפתעתו הכריז  הדוד, "בוודאי שאני מכיר את העיירה הזאת."

הוא דיפדף שוב בתמונות, והפעם בזריזות אצבעות של קלפן.

"באמת?" שאל זיגי בספקנות.

"במובן המטאפורי, כמובן," אמר  הדוד. "תבין, בעולם שבו אני •