View this article in English | bilingual

הרצל נעלם בחצות

 

הרצל חליוה פלט זעקה וזקף את ראשו מהכרית בבעתה. הוא התעשת מהר מאוד, הרי זו לא הפעם הראשונה, ונאלם דום, שואף ונושף אוויר בעדינות, משתדל גם להשתיק את פעימות לבו, נותן לגוף השוכב לידו להתפתל מעט במיטה ולחזור לשינה עמוקה של בוקר מוקדם. לאחר שווידא שמי שלידו, אנה וון משהו, הוא לא זכר עכשיו, חזרה לתרדמתה הוא מתרומם אט אט מהמיטה, מושך את מכנסיו, כמו היה משחיל רגליו לגרביונים, קודם רגל ימין - לאט, בסבלנות, בלי רחש, אחר כך רגל שמאל - מחזיק באבזם המתכתי של החגורה שלא ירעיש. הוא נמנע מלכפתר את המכנסיים והאבזם, עוטה עליו את חולצתו, מרים את נעליו מהרצפה, צועד על קצות אצבעותיו עד הדלת, מושך לאט בידית, מביט בפעם האחרונה במה-שמה, המתנדבת הגרמנייה, דווקא יפה, ויוצא מהחדר.

 

השעה עדיין מוקדמת והפרוזדור של הספק בית מלון ספק אכסניה היה ריק, כמו שחשב. כשהיה במרחק בטוח מדלת החדר שבו בילה את הלילה נעל את נעליו, רכס את מכנסיו, כיפתר את חולצתו וירד במדרגות לקומת הכניסה. פקיד הקבלה הוא אותו אחד שפגש כמה שעות קודם לכן כשהגיע לכאן בלוויית הוון משהו. הוא עובר על פניו וזה מחייך בנדיבות ומברך אותו באנגלית, "בוקר טוב, אדוני". שום דבר בהתנהגות הפקיד לא מזכיר את העוינות שבה קיבל את פני האורח בהיכנסו. אז פנה אליו הפקיד בערבית, מבטו היה חשדן ודרש בתוקף שישלם תוספת מראש על הלילה. הוא לא מזהה אותו עכשיו, חושב אותו לדייר, אולי לתייר. וזה בכלל לא מפתיע את חליוה. "בוקר טוב גם לך", עונה לו חליוה באנגלית כשהוא בולע את המלים על מנת לא להסגיר את מבטאו ויוצא את המלון לסמטאות העיר העתיקה.

 

השמש רק התחילה זורחת, והאור בחוץ עדיין כחלחל. צינה אוחזת בו ומעבירה צמרמורת בגופו. הוא משפשף את ידיו וצועד מהר, מנסה לזכור את הדרך הקצרה ביותר ליציאה מהמקום הזה שהתחיל מאיים עליו.

 

אין לו מושג לאן הוא הולך. ודווקא הוא היה אתמול המקומי, בעל הניסיון שהוביל את האורחת הגרמנייה מהפאב בשייח ג'ראח לאכסנייתה בעיר העתיקה. הוא מנסה את מזלו, מזכיר לעצמו שעליו לצעוד מערבה, להתרחק מהזריחה ושכדאי לחפש את הסמטאות היותר רחבות, כך יותר בטוח. יום שישי ועדיין מוקדם, אך קולות התעוררות מהחצרות המסתתרות מאחורי דלתות עתיקות מגיעות לאוזניו. כחכוחי בוקר מגרונות מעשנים, בכי תינוקות, מים מורדים באסלות. הוא מחיש את צעדיו, חייב להסתלק מכאן בטרם מישהו ישים לב אליו. הוא מנסה לשווא להיזכר ולו במעט באותו ביטחון שלבטח חש כשנכנס לכאן. עכשיו הוא מהסס ומחליט לפנות ימינה.

 

הוא כמעט רץ, כמה מהחנויות פתוחות, הוא חולף על פניהן, לא מסב את מבטו לעברן. אלה בעיקר מאפיות, והריח העז מכה בנחיריו. איך מתחשק לו פיתה עם זעתר עכשיו. רעשים מגיעים מאחוריו, והוא מביט מפוחד ומגלה קבוצת תלמידי ישיבה לבושים בשחור צועדים מהר, אך לא מהר כמוהו. הוא חייב להתרחק מהם. בסופו של דבר, מי כמוהם משמש למטרה כה נוחה. הוא לא רוצה להיפגע. הוא רואה את הסוף של העיר העתיקה, לא נעים לו לרוץ, זה אך יעורר חשד, הוא צועד מהר, מקווה שזה שער יפו לפניו. בכל מקרה הוא יצעד מהר לשם, לשער הגדול הזה, לפתח הזה, החוצה מכאן.

 

כמה הוקל לו עכשיו, הוא צועד לאט, נינוח, יודע ששוטרי משמר הגבול נמצאים שם מאחוריו. הוא היחיד שיוצא בשעות כאלה מהעיר העתיקה בלי ששוטר אחד יחשוב אפילו לבקש את פרטיו. הוא יכול עכשיו לנסות ולהיזכר בכיבוש של ליל אתמול. הוא שולף את קופסת הסיגריות מכיס מכנסיו ומדליק אחת. שאיפה ראשונה ארוכה מסיגריית הבוקר ממלאת את ריאותיו. הוא מחייך, נהנה, למרות שעכשיו הוא ממש לא סובל את הטעם של האימפריאל.

 

כמה שמח הוא לצעוד באוסישקין, הרחוב שלו. העיתון של סוף השבוע בטח מחכה לו בפתח הדירה. הוא מדלג במדרגות שתיים שתיים, עד לקומה השנייה ונעצר מסומר. נוגה יושבת, גבה שעון על דלת הדירה. היא מביטה בו, עיניה נפוחות אדומות. כל השמחה שבלבו נמוגה בבת אחת. "היי", הוא אומר, מתכופף ללטף את שערה, והיא מרחיקה בזעם את ידו מעליה, "אל תיגע בי, בן זונה", היא אומרת וקמה מהמדרגה.

 

"היי", הוא אומר בנימה מלטפת, "אני יכול להסביר". היא בטח ישבה שם כל הלילה. היא רק חיכתה בשביל להוכיח משהו, ועכשיו היא קמה והולכת, בוכה. מסננת חרש "בן זונה, בן זונה". הוא רודף אחריה במדרגות, מנסה לאחוז בזרועה והיא מסלקת אותו מעליה כל הדרך למטה. "היי נוגה, את יודעת שאני אוהב אותך", הוא אומר והיא רצה החוצה מהבניין.

 

פאק, פאק, פאק. הוא באמת אוהב אותה. רק אותה. כבר שנתיים שהם ביחד. הכירו בתור מתמחים במשרד עורכי דין וכל העובדים שם, בעיקר המזכירות, ידעו מהרגע הראשון שהם נועדו זו לזה. וזה נכון. הוא לא יכול לוותר עליה, הוא יעשה הכול למענה, הוא רץ אחריה עד לאוטו, מתעקש שהוא אוהב אותה.

 

"יא בן זונה", היא אמרה כשנכנסה לאוטו, "אתה יכול להגיד לי איפה היית עד עכשיו?" חליוה השתתק, היא נעלה את דלת האוטו ונסעה משם.

 

הוא יהיה חייב לספר לה את האמת. אחרי שנתיים ביחד הגיע הזמן שהיא תדע. אבל האם יש סיכוי שהיא תאמין? הוא נכנס למיטה, ראשו מסוחרר. הרבה ערק הוא שתה הלילה, ועוד קודם לכן שתה בקבוק יין בארוחת הערב עם נוגה. אסור לו לערבב הוא יודע. אבל אחרי חצות הוא לא מסוגל לשתות שום דבר מלבד ערק. כאב ראש אכזרי מכה בו עכשיו. הוא יודע שלא יצליח לישון לרגע. אז מה הוא יגיד לה בדיוק, מה הוא יספר לה? כמובן, את האמת ורק את האמת, אבל מאיפה בדיוק להתחיל? אולי מהסוף, שהוא בעצם הופך להיות ערבי אחרי חצות, בדיוק כמו סינדרלה, זאת אומרת לא בדיוק, אבל הכוונה ברורה. נכון, ונוגה תאמין לסיפור הזה מיד, הרי היא פתיה גמורה.

 

ואולי דווקא מההתחלה, באותו ראש השנה לפני שלושים ומשהו שנה כשנולד. ואולי אפילו ראש השנה הקודם, ההוא שלפני המלחמה. יתחיל מכך שאמו, אותה אשה מאמינה וחשוכת הילדים שהיתה אז בת ארבעים, קיוותה לילד, ובתפילתה לכותל התחננה לפני האל לבן אפילו אם ייוולד חצי ערבי. מה הוא יספר לה לנוגה, שתפילותיה של אמו נענו במלואן ומדי לילה בחצות הוא הופך לערבי? מה הסיכויים שהיא תאמין? ואם תאמין מה הסיכויים שתמשיך לאהוב אותו לאחר שתדע? הרי הוא הסתיר את הדבר מפניה בשל אהבתו העזה והפחד שתלך מעליו לכשתדע.

 

בחצות הוא משתנה לגמרי, הוא לא יכול להסביר את זה, מוכרחים להיות שם על מנת להבין. אבל הוא יודע היטב שבחצות הוא הופך לאדם אחר, עם תחושות אחרות, פחדים אחרים ותקוות אחרות. אבל הדבר היחיד הבולט בשינוי הזה הוא השפה. מחצות ועד הנץ החמה הוא אינו מכיר כמעט מלה אחת בעברית, מלבד "בסדר", "שקל" ו"מחסום" כי גם הערבים משתמשים במלים האלה כאילו היו שלהם.

 

זמזום אכזרי מנסר באוזניו. מדי חמש דקות הוא מצלצל לטלפון של נוגה, יודע מראש שלא יקבל מענה. הוא יהיה מוכרח לנסוע אליה. אבל מה יגיד, כיצד יענה על שאלתה הפשוטה, "אתה יכול להגיד לי איפה היית כל הלילה?" הרי כבר שנתיים שהם יוצאים, והוא מעולם לא נשאר לישון אצלה. שנתיים שהם אוהבים ביום במלוא העוצמה אך תמיד הוא מוצא תירוץ להתחמק, לברוח, להיעלם לפני חצות.

 

הוא בוודאי לא יגיד לה שבילה את הלילה בחברת תיירת גרמנייה פרו-פלשתינית ששכח את שמה. הוא לא יספר לה על מה שהולך בדרך כלל כשהוא הופך לערבי ונפגש עם חבריו מהתנועה לתכנן צעדי מחאה ופעולה נגד הכיבוש. אמנם באותן שעות שבין חצות עד הזריחה תאוותו הגדולה היא לפגוש בחורה ערבייה, ובאותן שעות הוא שוכח כליל מאהבתו לנוגה, אך בנות ערביות אין למצוא לאחר חצות ובמקרים הנדירים שיצא לו בכלל, הוא היה מוכרח להסתפק באותן מתנדבות אירופיות שמתלהבות מהשקפותיו הפוליטיות.

 

לא סתם ערבי הוא הופך להיות, אלא לאומן גאה שמסרב לבלות בעיר המערבית כי אינו מוכן לסבול השפלה וסלקציה. אמנם שום דבר חיצוני אינו משתנה אצלו בחצות, אבל הוא יודע היטב שהוא הופך לבן אדם אחר. מזהים אותו, בכך הוא משוכנע. לא פעם עצרו אותו שוטרי משמר הגבול בדרכו חזרה הביתה לאוסישקין לפני הזריחה. זה משהו אחר, אולי ריח, אולי פחד. הוא בעצמו יודע, מרגיש שבין חצות לזריחה יותר מבטים ננעצים בו. הוא מרגיש מבטי שנאה, אוחזת בו תחושת רדיפה.

 

אבל הוא אוהב את נוגה, אין מקום להשוותה עם כל אותן זרות חסרות משמעות שמזדמנות בדרכו פעם בכמה חודשים. הוא לא מוכן לוותר עליה, לא עכשיו. הוא חייב לספר לה, היא בטח תבין. הוא מנסה עוד פעם אחת לצלצל אליה, לשווא.

 

באותו ערב הוא צעד אל ביתה. שותפתה לדירה פתחה את הדלת. נוגה שכבה על בטנה במיטתה, ראשה טמון בכרית והשמיכה מכסה את ראשה, ליאונרד כהן שר בעוצמה. חליוה החליש מעט את המוסיקה וישב לידה במיטה. היא חיזקה את אחיזתה בשמיכה והידקה אותה לראשה. "הגיע הזמן שתשמעי את האמת", הוא אמר מלטף את השמיכה במקום שבו, הוא שיער, ראשה נמצא.

 

"את שומעת", הוא התחיל את דבריו, "קודם כל אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך. רק אותך. ובאתי לתת הסבר שאני חייב לך. אני יודע שזה יישמע לך מופרך אבל אני בעצם חצי ערבי". באומרו דברי סיום אלה הוא רואה שגופה רועד ומנחש כי דבריו הצחיקו אותה. הו, כמה שהוא אוהב אותה, נזכר עכשיו איך ההומור שלו החזיק אותה תמיד קרוב אליו, איך לא ויתרה למרות שזה לא קל שנתיים בלי להיות ביחד ולו לילה אחד שלם. הוא סיפר לה על הימים שבין ראש השנה לכיפורים, על אמו ותפילתה. סיפר על ילדותו, על הלילות אז, בהם התעורר מפוחד, מרגיש משהו אחר, ידע שחלם בשפה אחרת שהוא הבין אותה בלילות ושכח ממנה לגמרי בבקרים. סיפר איך אמו טייחה את תחושותיו, מכרה לו סיפורים שונים ומשונים. לקחה אותו אל רבנים, מכשפים ואפילו אנשי דת ערבים שיוציאו את עין הרע. כלום לא עזר. חלומות על גירוש, מלחמה, פליטות שלא ידע את מקורם.

 

הוא סיפר לה, לנוגה, שהתחילה מרפה את אחיזתה בשמיכה והשאירה אצלו רושם כי היא מקשיבה, מדי פעם צחקה ומשכה באף, אך עדיין פניה בתוך הכרית וראשה מכוסה. הוא סיפר לה איך אמו הרגילה אותו לישון תמיד בזמן ולהתעורר תמיד אחרי הזריחה. איך היא מנעה בעדו לנסוע למחנות קיץ עם שאר הילדים בשכונה, איך תמיד מנעה ממנו את הטיולים השנתיים ואיך היא מנעה ממנו, בהיותו בן יחיד ויתום מאב, להתגייס לצבא על אף שהוא כל כך רצה יחידה קרבית.

 

נוגה מתהפכת במיטה, מסירה את השמיכה מעל ראשה ומשעינה את גבה על הכריות בגב המיטה. עיניה אדומות ונפוחות, היא משפילה את פניה, לוקחת נייר מהשידה ומקנחת את האף. הסיפור שיעשע אותה. היא ראתה בו סיפור חנופה ובקשת סליחה. היא הכירה את דרכו זו של הרצל, והיא שונאת את עצמה על שהתרגילים שלו תמיד פועלים עליה.

 

"מה, ולא היה צומח לך שפם בלילה?" היא שאלה, צוחקת.

 

"לא", הוא אמר, "השינויים הם פנימיים, כשהייתי קטן שמתי לב לדבר אחד, באותם לילות כשהייתי קם להשתין הרגשתי שנהיה יותר כבד שם למטה, קצת יותר גדול ממה שאני רגיל אליו בימים".

 

נוגה צחקה בקול עכשיו. צחוקה התגבר כשהיא הביטה בפניו של הרצל וראתה כמה הוא מעמיד פנים רציניות.

 

"ידעתי שלא תאמיני לי", הוא אמר, "אבל אם את רוצה להיות אתי את חייבת להאמין. הלילה אתך אני נשאר", הוא מזייף כשהוא שר.

 

"בסדר אחמד", היא אמרה, ושוב צחקה בקול.

 

לנוגה כבר התחיל להימאס מהמשחק הזה. היא הפצירה בהרצל להפסיק, וכי עד שהם נשארים לילה אחד ביחד הוא מתעקש על המשחק הדבילי הזה. הרצל לא הבין מלה ממה שהיא אמרה, וביקש לעבור לאנגלית, רק שנוגה הרגישה קצת מגוחך ולא רצתה לשתף פעולה עם המשחק. הרצל הבטיח לה באנגלית לקחת אותה למקומות הליליים שלו. היא התלבשה לקראת יציאה ושניהם צעדו החוצה מהרשב"ג לרחוב עזה וחיכו למונית בתחנת אוטובוס. מונית ראשונה עצרה והרצל תחב את ראשו לתוכה ואמר באנגלית לנהג, "לא תודה". נוגה לא הבינה והוא הסביר שמדובר בחברת מוניות שחרתה על דגלה לא להעסיק נהגים ערבים, לכן הוא מחרים אותם. וקינח בקללה באנגלית נגד פשיסטים שונאי אדם.

 

הרצל הרגיש ממש נבוך מהעובדה שהוא מביא אתו הערב בחורה ישראלית יהודייה. אמנם מגיעות לפאב הקבוע כמה מתעאיוש אבל הוא שנא אותן, הרגיש שמניעי הפעילים הם סכסוך וויכוח פנים-ישראלי ושהם לא נובעים מהמקומות הנכונים. לא תהיה ברירה, הוא יצטרך להציג אותה בתור עורכת דין מהאגודה לזכויות האזרח. נוגה הינהנה בראשה כשהוא נתן לה את גרסת הכיסוי, ושוב התחננה שיפסיק כבר, אף שאיכשהו בלבה היא הרגישה שזו הדרך שלו להציע לה. אין לה ספק זה יקרה הלילה, בטח גם הלילה הקודם היה חלק מהמשחק. מה לעשות, הרצל היה תמיד קצת מוזר.

 

כשהוא דחף את דלת הכניסה לפאב היא היתה בטוחה שכל חבריהם מחכים שם ויצעקו "הפתעה". אבל כלום לא קרה. היא צועדת אחרי הגבר שהתחיל לדבר בערבית כאילו ינק אותה, מברך את היושבים על שמאל ועל ימין, לוחץ ידיים ומגיע לשולחן הקבוע. הוא מתחבק ומתנשק עם כמה צעירים שנראים לגמרי ערבים והיא מביטה בו, משהו בו באמת השתנה, אמנם כלום לא השתנה במראה אבל בכל זאת, הכל השתנה. היא מרגישה אבודה בשיחה שהולכת ונעשית מתלהמת בשפה שאינה מבינה. מדי פעם היא שומעת עזה או רמאללה, מביטה באהובה, מנסה להיזכר בזה שהיה לפני שעה, מסתכלת בו לוגם ערק ומעשן סיגריות שהיא רואה בפעם הראשונה. הוא בכלל לא מביט בה, מתעלם ממנה במופגן, וכשמבטיהם מצטלבים בטעות, היא מרגישה שעיניו משגרות חשד ורתיעה. היא לא רוצה להישאר שם עוד דקה אחת אבל היא לא רוצה להתערב ולקטוע את השיחה. מי יודע מה תהיה התגובה?

 

הם לא נשארו שם זמן רב. אולי שעה וחצי. הוא נפרד מחבריו בנשיקות וחיבוקים ויצא לתפוס מונית בשייח ג'ראח. הם לא דיברו כל הנסיעה אליו לדירה. הכלב של השכנים נבח בהיסטריה, והרצל קילל אותו בערבית. הוא לקח את מחזיק המפתחות וניגש לפתוח ארון נעול, מלא ספרים בערבית. לקח אחד וישב לקרוא בו. "אז מה?" שאלה נוגה, באנגלית הפעם, ובקולה אחז רעד מה, "אתה מהחמאס או משהו?"

 

"איך את מעזה?" הוא כמעט נזף בה, נעלב