View this article in English | bilingual

'מעהת

הכרתי אותה ביום שהתגרשתי מהחזירה. היא ניגשה אליי ושאלה אותי אם אני רוצה חיבוק. היא לבשה חולצה כחולה ועליה הכיתוב 'יום החיבוק הבינלאומי'. מאחוריה השתרכה עדת מחבקים חייכנית. ביום אחר הייתי צועק עליהם שיילכו לחפש עבודה אמיתית, כי ידעתי שמדובר באנשים שמשתכרים למחייתם מפרסום ימים בינלאומיים, דוגמת 'יום ללא עישון', 'יום המשפחה', 'יום ללא תאונות דרכים', 365 ימים בשנה, אך באותו היום הייתי באמת זקוק לחיבוק. פרק שלם בחיי הגיע לסיומו, ולא היה לי מושג לאן מועדות פניי. ידעתי שחיבוק לא יפתור דבר, ובכל זאת בחרתי להתעכב על המדרכה שוקקת החיים, לא רחוק מבניין העירייה הישן. לא הרשיתי לאף אחד, מלבדה, לחבק אותי. היא חיבקה אותי דקה ארוכה, וכשנפרדנו, חייכה אליי כמעט כאילו התכוונה לכך. חייכתי אליה בחזרה והמשכתי בדרכי. שאלתי בחור צעיר בחולצת מחבקים עד מתי הם נמצאים שם, והוא חייך, מוקסם כליל מעצמו, 'עד הבן אדם האחרון...'. הוא פרש את זרועותיו לצדדים, ואני מלמלתי, 'זה בסדר', והמשכתי בדרכי אל בית הקפה בעיקול הרחוב. כעבור שעה, שבתי אל זירת ההתרחשות, היישר אל זרועותיה של המחבקת החביבה עליי. היא לא זכרה אותי. עד לפעם השלישית. אז בחנה אותי בחיוך ולא אמרה מילה. מאז, בכל שעה עגולה, 'נקריתי בדרכה' ותבעתי את החיבוק שיעזור לי לשכוח את גרושתי החזירה. היא, מצידה, לא מצאה טעם לפגם בהתנהגותי המוזרה, וקצת לפני שעת חצות, לחשה באוזני, 'להתראות'.

כעבור יומיים, ראיתי אותה מעברו האחר של מעבר החציה, ממתינה להתחלפות הרמזור. אני חושב שזיהיתי אותה הודות לתנועת כתפיה, שנעו קמעא לאחור עם כל צעד, כמו נפלה קורבן לרוח המניאה אותה מהתקדמות. היא צעדה בראש מושפל, וכשקרבתי אליה, בנקודת האמצע של מעבר החצייה, תהיתי כיצד תגיב אם תראה אותי. לצערי היתה שקועה בהרהוריה, ובלית ברירה עשיתי את הבל ייעשה. פרשתי זרועותיי לקראתה וכרכתי אותן סביבה בחיבוק אמיץ. היא הרימה את ראשה בבהלה, נרתעה לאחור, סקרה את פניי בזעזוע וצעקה עליי, 'תגיד, אתה נורמלי?!' כעבור שעה חלקנו סיגריה, שרועים על גבינו ובוהים בכתמי הרטיבות על התיקרה בחדר השינה שלי. 'אני אוהבת את העיר הזאת', היא אמרה לפתע. 'למה?', שאלתי, והיא צחקקה ומחתה דמעה שהחלה לגלוש מזווית העין. 'הכל קורה פה מהר. אבל לא מהר מדי. העיר הזאת...מקצרת תהליכים. ואולי בכלל תהליכים אמורים להיות קצרים מלכתחילה. אני יודעת. העיר שממנה באתי שונה. שם הכל לוקח זמן. יותר מדי זמן. ושלא תחשוב שזה בגלל שכולם כאלה אנשים עמוקים. הם פשוט רגילים ככה. הם לא מבינים שזה סתם בזבוז זמן'. 'אז מה את בעצם אומרת?', שאלתי בדאגה קלה. היא ליטפה את זיפי סנטרי. 'לא יודעת. יש לי חלום שגם הערים האחרות יצליחו להדביק את הקצב של העיר הזאת. תחשוב שאם היינו מכירים בעיר הולדתי, היינו עכשיו יושבים בבית קפה ומדברים ומדברים ומדברים, ואחר כך היינו חוזרים הביתה מתוסכלים לגמרי. בטח היו עוברים חודשים עד ש...'. 'ומה עכשיו?', שוב התגנבה הדאגה לקולי. 'עכשיו?', היא גיחכה והצמידה את שפתיה אל מצחי. 'עכשיו אני אוהבת אותך'.

 

כעבור שנה, הוזמנו מומחים מניו יורק לעירנו כדי למדוד את מהירותה, והכריזו, לשמחת התושבים, שהעיר הכפילה את מהירותה בשנה החולפת. הדבר בא לידי ביטוי לא רק באינטרקציות הבינאישיות אלא אף בזמן שארכו העבודות בכבישים או בתפוקת היצרנים שבקרבנו (שהיו מעטים יחסית לאוכלוסיה הכללית- אלה שדיברו דיברו שבעתיים, ואלה שעשו עשו כפליים). תוצאות המדידה לא הפתיעו את אשתי הטריה ואותי. קצת לפני סוף החודש התשיעי להריונה, התעברה שנית, והכילה ברחמה את ילדנו השני, הבלתי מפותח. כשילדה את בתנו הבכורה, צחקו האחיות המיילדות ואמרו שהאח הקטן משתוקק לצאת לאוויר העולם, אך לעת עתה ייאלץ להתאזר בסבלנות. כשיצאנו לשוטט ברחובות העיר, דוחפים בעדינות את עגלת בתנו שהחלה ללכת בגיל חצי שנה, חודשיים לאחר לידת אחיה, ולמדה קרוא וכתוב כעבור שנה, כדי שתוכל להקריא לו סיפורים לפני השינה, התפעלנו מהשינויים שחלו בפני עירנו האהובה חליפות לבקרים. אשתי אמרה שבקרוב כבר לא נוכל לזהות את העיר, ואני אמרתי לה שהיא מגזימה. מקץ חודשיים, כשביקשתי לחגוג את יום הולדתה ה-26, ביטלה את החגיגות בתואנת משבר גיל העמידה, וצרחה באמבטיה כשזיהתה שערה לבנה ראשונה על ראשה. ניסיתי להרגיע אותה, והצעתי לה לצאת לפיקניק בפארק העירוני שבו נהגנו לשחק עם הילדים, לפני שהחליטו למרוד בנו (הקטן, בן השש, התמכר למוסיקת פוסט-פאנק ואמר שמעכשיו הוא מעשן רק גראס). עוד בטרם סיימה לסרב, נענתה לי. בהגיענו אל הפארק, חווינו עוגמת נפש קלה. גורד השחקים שקידם את פנינו, 'קניון לבנטין', אילץ אותנו לתור אחר מקום אחר להירגע, ובלית ברירה שמנו פעמינו אל בית הקולנוע החביב עלינו בלב העיר. הסרט, סאגה משפחתית רחבת יריעה, נמשך 17 דקות, ובתומן ביקרנו בחנות התקצירים. רכשתי עבורה את כל כתבי דוסטוייבסקי ובעודף קניתי קונדומים מסוכרים לילדים. כעבור שבוע, התלוננה אשתי כי בעמוד השלישי של 'החטא ועונשו', כשבאים חיבוטיו של רסקולניקוב על קיצם והוא רוצח את הזקנה, חסרה פיסקה. הלכתי להחליף את העותק, אך לדאבוני התחלפה חנות התקצירים במכון לרוחניות מתקדמת, מהזן המוכר לעייפה, אשר מפציר בעבריינים כבדים בפרט ובאזרחים בעלי נטיות פליליות בכלל לחסוך מעצמם את עוגמת הנפש ולחזור בתשובה עוד לפני שירצו את עונשם הפוטנציאלי בבית הכלא ויגלו את האל. אשה בגלימה ורודה ניסתה לשדל אותי להיכנס למכון, ואני הודעתי לה שהאל ואני חברים קרובים, ואת רשימת הקורבנות שלי הוא מכתיב לי מדי לילה, לפני שאני עולה על יצועי. עזבתי את המקום בכעס, עצרתי מונית וביקשתי מהנהג לקחת אותי לכתובת מגוריי. הוא אמר לי שהרחוב שבשמו נקבתי כבר מזמן לא קיים. 'האנשים האלה...עם השמות המיושנים...למי יש כח אליהם?!', הוא הפטיר בלעג ואמר שלדעתו רחוב החשמונאים מפעם הוא רחוב בריטני היום. 'וגם זה לא יישאר ככה יותר מדי זמן'.

הוא טעה. בעיר המהירה, שרחובותיה שינו את שמותיהם עפ"י גחמת פקידים חובבי מוסיקה עילגת, לא הצלחתי למצוא את דירתי. חשבתי שאוכל לסמוך על מראה עיניי, אך הפרטים המוכרים הפכו לזרים, וכל תחנה אהובה נמחתה משדה הראיה והושלכה לצינוק הזיכרון. אמרתי לעצמי שאם אשוטט ברחובות מספיק זמן, אוכל לאתר את דירתי החסרה, ושוב התבדיתי. כמוני ראיתי מאות אנשים, וביום למחרת רבבות, אבודים, מבולבלים, לא מבינים מה קרה למד המהירות של העיר. בלילה הראשון שלי מחוץ לבית עדיין לא קיבלתי עליי את רוע הגזרה, וצעקתי בשמות רעייתי וילדיי עד שאיבדתי את הקול. בלילה הבא התיישבתי מתחת לעץ נטוש ליד מוזיאון הדואר בביונסה/דיזנגוף, והתייפחתי מרה. כשהתעוררתי, מיוזע לחלוטין, הרמתי את ראשי וכמעט התעוורתי. העץ, מן הסתם, נעלם. ואיתו נעלמו, לתדהמתי, שמות יקיריי. לא האמנתי, למרות ששמעתי כבר קודם לכן על התופעה האימתנית. בעיר המהירה חווים התושבים מיצוי בזמן שיא, ומה שהיה מרכז חייך לפני שנה הופך עד מהרה לזוטה חסרת משמעות, תרצה או לא תרצה. אבל אני רציתי. רציתי אל חיק משפחתי הנעלמת, שמיציתי בעל כורחי. רציתי אל האשה שתבעה מאיתנו לאכול את ארוחת הערב בזמן שהיא מבשלת כדי לחסוך בזמן. רציתי אל הבת שנגמלה מגלולות בגיל עשר. רציתי אל הבן שיצא מהארון רק כדי לחוות את התחושה. ובמיוחד רציתי לדעת שהשלושה מחפשים אותי בעיר הארורה. שבוע ימים התהלכתי כתייר ברחובות הכרך שלא חדל לשנות את פניו, והייתי עד למעשי אלימות איומים מצידם של חסרי בית כמוני שניסו להוציא דיירים מבתיהם הארעיים. חשבתי אפילו לעזוב את העיר, פשוט לחצות את הגבול אל העיר הסמוכה, שמהירותה היתה ללעג במחוזותינו, אך חששתי שיקיריי לא יצליחו לאתרי, ולמען האמת, לא היה לי מושג היכן מסתיימת עירי והיכן מתחילה העיר הבאה. ברגעים מסוימים אפילו התנחמתי במחשבה שהעצב הבלתי נסבל לא יימשך זמן רב, כי בעיר הזאת אי אפשר אחרת, אבל שבוע נוסף חלף, ועדיין לא חדלתי לחשוב עליהם. פעם אחת גנבתי בלוק ציור מחנות שעברה הסבה למסעדה יפנית, ועט ממלצרית אובדת, וביקשתי לשאוב עידוד מפני יקיריי. ישבתי מול כיכר הרצח, בוהה במאות תועים כמוני, ידי חגה במעגלים מעל הדף, וזוועה חדשה מהדהדת בי. לא. בשום פנים ואופן לא הצלחתי להיזכר בפניהם של אשתי וילדיי. העיר מרובת התווים מחתה את תוויהם מזיכרוני. הכאב בעינו עמד. זכרתי ששכחתי, וכבר לא בכיתי. העיר המהירה הרגה אותם. כן, חיסלה במחי יד. יכולתי לחלוף על פניהם, ולא לדעת. יכולתי אפילו לרצות ברעתם, בשל נסיבות הרגע. כל פרצוף שנקרה בדרכי הזכיר לי אלפי פרצופים אחרים, נטמע בהמון הכללי.

חסר הבחנה, תלוש, נרפה ואדיש. כך ראיתי את עצמי בחלון ראווה של חנות בגדים. כך גם ראיתי אותו. אולי חודש חלף מאז שהלכתי להחליף את התקציר, אולי חודשיים, ואולי יומיים, בעיר התזזית. בשובי מארוחת ערב במחיצתם של זרים גמורים שבלבלו אותי עם אח שנהרג במלחמה, תרתי אחר מקום נעים לבלות בו את הלילה. שתי קשישות שיחקו קלאס על פרצופי רודנים והזמינו אותי להצטרף אליהן. הנדתי בראשי לשלילה והמשכתי בדרכי. ילדים בני עשר רדפו אחרי ילד בן שבע בצעקות 'פדופיל! פדופיל מסריח!'. אשה ברעלה אחזה בידה שלט- 'יש לי הזכות למחות גם בעולם מושלם'. גבר צעיר צעד בראש מושפל, כמו אשה בעידנים פרהיסטוריים, על מעבר חצייה אקראי, וכשחש בצילי, הרים את ראשו וזיכה אותי במבט מת. לא הבנתי מה קורה. משהו התעורר בי, ולפתע פרצתי בצחוק. לא הצלחתי לרסן את קול הצחוק הגדול, ויותר ממנו, את השמחה האדירה שהציפה אותי ללא אזהרה. הגבר קימט את מיצחו, ומבלי להתכונן לרגע, שמעתי אותי שואל, 'עד מתי אתם נמצאים פה?' הוא השיב מוכנית, 'עד לבן אדם האחרון...'  'אז אפשר...?', חקרתי בהיסוס. 'בוודאי', התקרב אליי. התחבקנו. כמו אחים. כמו חברים. כמו אהובים. ובאותו הרגע ממש ידענו שאיננו טועים. הוא היה הבחור מחבורת המחבקים. אני הייתי הסרבן. העיר המהירה הפגישה בינינו שנית.

מאז לא נפרדנו. סיפרנו לעצמנו, וזה לזה, שמצאנו מה שחיפשנו, למרות שלא ממש נהנינו ממשכב הזכר, והשתמשנו בדמעות תנין כחומר סיכה. היינו שניים, בעיר של יחידים, ומפעם לפעם, כשהבחנו במבטי הקנאה שלטשו בנו יצורים נבדלים, הבטחנו להם שהכל אפשרי, מלמלנו 'גאולה' והבלענו פרץ צחוק דוחה. עם הזמן אפילו העלינו מופע רחוב בני שלוש דקות עבור העוברים והשבים, שבמהלכם הכרנו, גיששנו, התאהבנו, הסתכסכנו, שנאנו, נפרדנו, רצחנו, קמנו לתחייה והתגלגלנו חזרה אל צמד שחקני רחוב. ההמון אהב אותנו, לא בשל איכות המופע, אלא הודות לנכונות שלנו להעניק משהו מעצמנו. למרבה האכזבה, תוך ימים אחדים מיצינו את המופע, והעמדנו פנים, לטובת הכלל. עשינו ככל יכולתנו להסתיר את הסלידה ההדדית שהתלקחה בנו, ונשבענו לא לתת לעיר להביס אותנו. הרי ידענו מראש, שהיא תבקש להפריד בינינו, כפי שעשתה עם כל השאר.

כעבור פרק זמן לא ידוע, קפצה עלינו הזיקנה. סליחה. לא קפצה. התנפלה. ולא רק עלינו. העיר כולה נסדקה מרה, מבניה נחרצו קמטים, רחובותיה נחצו לאורכם ולרוחבם, ובאוויר עמד ריח כבד של שתן במנוסה. ברגעים אופטימיים ניסינו לדלות יופי מהנופך העתיק שהסבה הזיקנה המופלגת לעיר בת המאה, וצחקנו שהיא נראית בת אלף לפחות. רוב הזמן רצינו להיעלם. הפסקנו להעלות את המופע, וגמרנו אומר להישאר יחד. מקרטעים לאיטנו בסמטאותיה החשאיות, חיפשנו מפלט מפני מראה התינוקות המזוקנים שחייכו אלינו מתוך עריסות מחלידות הנדחקות אנה ואנה ע"י זוג ידיים מגוידות של הורים שפניהם עוטרו דליות.  ריחמנו על הפעוטות שחייהם ימוצו בטרם עת, וחדלנו לקוות.

ביום האחרון שהעיר הקציבה לתושביה, נחפזנו, כמו כולם, אלי סוף. היתה זו נהירה שכמותה לא ראינו מעודנו; מכל עבר נקבצו ההמונים המקשישים, וביניהם צעדנו אף אנו, המחבק ואני, זרועותינו שלובות וחיוכינו עוויתות. שעות ארוכות הלכנו אחרי כולם, מטים אוזן להתפוררות מסביב, ולעתים מסוככים על ראשינו מפני התקפת הטיח הפתאומית. לא ידענו כמה זמן תימשך הדרך אל היעד הסתום, עד שאחד הילדים, בראש התהלוכה, שלף את שיניו התותבות וצעק, 'הגענו!' המחבק הביט בי מזווית העין, ואני חייכתי למענו. בית הקברות דמם לקראתנו, וכל אחד מאיתנו, בתורו, נשכב על האדמה, עצם את עיניו וחיכה.