Skip to main content
Outdated Browser

For the best experience using our website, we recommend upgrading your browser to a newer version or switching to a supported browser.

More Information

Fiction

Elves

By Sara Shilo
Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

Who would of thought that the Katyusha1 would catch me outside? Six years I don’t go out. I walk without thinking, house-market-work-house-clinic-work-house-market-house-work. Comes the Katyusha and catches Simona off her path.

I put the food on the table for them, the Tuesday couscous with chicken with pumpkin with hummus beans with everything inside. I stand with the Katyushas falling on my head, and what does my head have in it? If they ate the couscous before when the first one fell or if they went down to the shelter on an empty stomach. I count them from here when they’re all there running to the shelter: Kobi, Chayim, Oshri, Etti, Dudi, Itzik. I tell my feet to go home. My feet don’t go. I’m on the swing of the playground, my feet push on the ground. I sit on the children’s swing, me, swinging, back and forth, forth and back—it’s dark as hell. The first one fell, took out all the electricity of the town. Only the lights of the moshav on the other hill are shining. All their houses and their chicken coops have light. Also the village on the other side, they have light. I sit on the swing: hey Simona mona from Dimoaona, hey Simona mona from Dimoaona. When the swing stops, I sing: Put your ha-and in my ha-and, I am yo-urs a-and You are mi-ne, and I start to cry.

When the second one fell, I screamed, I fell on the ground and I screamed. I screamed, my mouth open as wide as it could, and my scream, I didn’t hear it. It wasn’t my throat screaming. From my heart I was screaming. After the heart, from the belly. I finished screaming, I started to vomit. I lay down and vomited and vomited. I couldn’t see what I was vomiting, because of the dark. In the end I had nothing left to get out. Just water. After that, the water was finished. When I got up I felt like the iron that had sat there on me for six years went away.

Akh ya rab, how good! The iron that was sitting on my heart and making it into ice went away. How was I with my heart in the freezer for six years, how? I sit on the swing, I take the scarf off my head, wipe my mouth with the scarf. I throw the scarf far away. The side where the second katyusha fell, I think that was the side where the house is. I want to run and see if all of them are okay: Kobi, Chayim, Oshri, Etti, Dudi, Itzik. Simona’s feet push on the ground to swing her, Hey Simona mona from Dimona mona, my feet don’t listen to me, when I tell them to go home. I’m with my back to the buildings. On the road up there I hear shouts, people running, in a minute the car will come that sends people down into the shelters, ambulances will come, fire trucks. My feet stop the swing, start to walk to the other side away from where my building stands. I don’t know where they’re taking me. I walk down around the terraced houses to where Ricki’s house is. My feet don’t go into her shelter with me. They take me down the hill.

If only I could make twenty pieces out of myself. I would put each piece in a corner of the town, so that at least one would catch a katyusha, and I’d be finished at last.

I open my hands, look up at the sky, also open my mouth. I do like the little girl in Morocco who would go out to the yard and try to catch the rain so it would fall into her mouth, stick her tongue out all the way, make a saucer out of her tongue to catch a drop. The girl is glad the rain came, a gift from heaven, and I’m glad about the Katyusha that will come.

It got quiet. They stopped with the Katyushas. Here with us it’s quiet and there they’re working on my Katyusha. God, sitting in heaven, Who sees Simona who wants to come to Him, let Him help them send a Katyusha and do it right. God forbid it should leave me half alive, laying in a hospital. God forbid. Just not to be stuck in a wheelchair. Already now I’m half alive. Let them take out the other half and be done with it. God, give them the brains to do a good job. Ya rab! What a world. Even to die the way you want, you need luck.

What do I have to go into the shelter for? What do I have to get up for tomorrow morning? For the chores? Ay! Really sad. How could Simona leave her chores? What will Simona’s chores do if she flies up to the stars? Poor little Simona chores, they’ll sit shiva for her for sure.

The chores I leave in the morning sit around in the house with their legs crossed, waiting for the minute I’ll come back from my work at the daycare. I just open the door of the house, and they all pounce on me right away, one and then quick another one—they think they’ve found a rag doll. All day long they sat in the house waiting for Simona to come to them, and after they got a good rest all day, what, won’t they have the strength to play with her? The ironing throws me to the sink, the sink, as soon as it’s empty, tosses me to the broom, and the broom to the bathroom to wash the little ones, and the bathroom to the stove to make something to eat at night, and from the stove back to the sink. And from the sink to take down the laundry and fold it, and from the laundry-folding to the needle and thread. The chores don’t stop for a minute, and they laugh at me, laugh and laugh until the very last one, that takes me in its arms and sees that there’s nothing more to throw. No more Simona. It sees that it can’t laugh anymore with the face I have, and it lets me drop into bed.

Really thanks.

Quarter of four in the morning. That’s my time to get up.

If I’m up at a quarter of four—I manage.

If I get at ten after four, four-fifteen—the day’s shot.

Till five I can’t get up any speed. My arms are sticks, every minute they want to drop off my shoulders. My knees won’t hold me up. My back down low kills me with pain. A contest starts of who hurts more than who. My heels are like horse’s heels. They put iron on them. The veins near my left knee—fire.

When a husband dies, they should send the wife back to be a girl again, the way she was before she knew him. Let her start off again where he took her. You shouldn’t leave her walking in the middle of the desert with his children, when she’s already tired from all the births. When her whole body is full of bruises.

Four in the morning, that’s only the chores that don’t make noise. If the twins wake up, my morning’s gone. Even if their blanket fell on the floor, I don’t put it back on them, so they won’t wake up. I just go to the lines to hang laundry. In the winter the hanging is hell. In the summer it’s okay. My hands aren’t ice. Also, not the dark of winter. When I don’t manage at night, I hang it in the morning, drying the whole day that’s gone by on the lines. The washing machine already worked to take everything out of the clothes. Without that, you see it all on them, like the family’s Daily News: what everybody wore, what they ate, what they did, where they went, how they slept. I hang up the wash and I move the line on the pulleys. I pull, and the clothes move away from me. Let the sun come up thirsty, let it drink all the water.

Mas’ud went and my blood went with him. What a dumb girl I was. I thought that only my blood went down with him into the grave, I din’t think he left me anything of his when he went. I cried and din’t eat and almost fainted every day and I din’t think about that thing at all. Everybody already saw I’d been caught, but me. It din’t enter my mind. I would see myself in people’s eyes everywhere I went and I din’t understand what their eyes were saying to me. I would go out of the house and look hard at their eyes, another and another and another, in all the eyes the same thing was written: I swear, those people were nuts. In their eyes there was a pregnant woman. I din’t know how that could be. Until Ricki grabbed me, Ricki the cook in the daycare kitchen, on a lunch break, closed the door behind us, and talked to me, I din’t think about anything. I heard her and I wanted to kill myself from shame. I din’t know how I would get out of her kitchen, with everyone already talking about me for a month, that I got caught pregnant at the last minute. But Ricki, as bad as she can be to you, when you’re in trouble, Ricki’s the only one you want at your side. She said to me: “Simona, listen hard to me. You’re gonna sit with me until you head is standing straight on your neck. You’re not gonna think about tomorrow, and not about yesterday. You’re just gonna think about one thing, about how you walk out of here with your head high and your eyes wide open. Remember, you din’t do anything bad to anybody by getting pregnant.

“You just listen to Ricki’s words: what happened to you is a blessing. A kid that will go with his father’s name—that’s a blessing. Now it looks like trouble, but in half a year you’ll see what was cooking there inside you, and it will have a new face, and all the words that come out of their mouths, they’ll slip off you. Don’t let them get into your ears. I would put oil on you, believe me, so that nothing sticks to you. Sit down, sit down. What did you get up for? Don’t stand next to my pot. The soup gets all salty if you keep crying into it that way. Aiwa, that’s better. Half a sour smile is still something when you get it from Simona. Where are you going? No, baby, today you’re not cleaning.”

She put some tea with shiba in my hand and went out to them, picked up their cups of instant on a tray, and finished up their party: “Yalla girls, to work. No elves will come to clean for you now.”

And I still din’t know that there were two sons starting off inside me. One went, and those two came.

Seven months after he went, they came. Two with smack-dab the same face, their father’s face.

They din’t take anything from me.

I put three pots on the gas. No day goes by when I don’t leave them three pots for lunch. Yesterday I made them rice and beans and fish balls in sauce. Today they have couscous. For tomorrow I put white beans in water to make them the soup they love. I also thought of making potatoes for them and fried fish. People think that Mas’ud is dead, and I’m alive. That’s wrong! A hundred percent wrong! Mas’ud is alive, and I’m dead. Me, as soon as he fell, I was finished. Everything is over for me. His name was in their mouths, the Falafel King, and I was his queen. And what now? Him—they’re still talking about him, and he stayed a king. No one came to take his place. And me? Where am I and where are the days when you would see the picture of a queen on me?

As soon as your husband dies, they come to check on how much you love him. When he’s alive, who cares? When the guy is alive, you can drive him crazy, you can talk about him with whoever you want, badmouth him. No one twists their nose about that. But as soon as your man dies, they come to check every five minutes if you’re giving him respect. Instead of one guy, one you were living with alone, the minute you get up in the morning after the shiva, you find yourself with a thousand people sitting in his chair. And what’s their job? Just to check and see if you’re treating him right. They’re not lazy about it. They work hard on you. They don’t let you alone for a minute. They count your tears and make their ears big, and their eyes, and their noses, just to hear that you’re not laughing, God forbid. To see that you din’t start putting on eau-de-cologne or makeup. They want you that you’ll die together with him. He’s dead for them, under the ground, and you—you should be dead and spin around for them on top of the ground.

If a man looks at you too much, if his eyes are on you for two seconds, in a minute they’ll kill him, so he won’t touch your honor.

When they see you that you’re finished they get a heavy heart, their heart turns black. What do they do so they can get a light heart back again? They pour their mercy out on your head. A pail of water after mopping, black water, that’s their mercy. They poured their mercy onto you, and now their heart stands there clean. What kind of clean? Their heart turned shiny just because they think they’re so good. And you, what’s with you? You stand there, soaked to the skin, and dirty too from their black water.

When you run away from the water of people’s mercy, God forbid that you should fall into the sugar of the widows.

From my first day as a widow, I would say to myself: Simona, don’t put a single foot of yours in the widows’ place, because if you get stuck there, you have no way of getting out, and they pull you away from people. The widows in town have a holiday when they get a new one. Your luck and their luck, they have the same color and the same shape. They only want one thing from you: that you should come to them and be together with them. That you should sit with them, and they’ll teach you their rules, the widows’ rules.

For six years I’ve been looking at my feet just because of that. I look real good before I put my foot down, each time, just so I wouldn’t get up one day and find out that I’ve stepped into the widows’ shit.

I don’t have the strength to keep my arms stretched out for the Katyusha. I had just one thing in life that I kept my arms open for without stopping. That thing went, and I closed my arms.

Where does Mrs. Simona go at night? Where are her feet taking her? To the soccer field at the end of town. On that side none has fallen yet. Inshalla, let it come here today. Mrs. Simona throws her pocketbook off her shoulder, stands on the grass of the soccer field. The grass is dry. They don’t have any water in this country. They’re always crying that they don’t have water. But for the grass of the soccer field, they find water. Simona’s good luck that today they din’t use the sprinklers. Simona stands on the grass, and craziness goes into her head. It opens her mouth, so that she’ll sing: Why is this night different from all other nights? Because on all other nights Simona does chores and more chores. Tonight, tonight, a Katyusha will come and take Simona, who’s waiting for it. Simona calls out to the angel of death, so that he’ll come and take her, and the angel of death doesn’t come. Who came? Madness came!

The poor kids. At least if I go, they’ll get a little honor from me. They’ll give them money because I died from a Katyusha. Whoever manages to die from Arabs in this country, they honor him like a king. But if somebody goes crazy—his whole family’s down the drain.

1Pro-Palestinian rocket.

English Hebrew (Original)

Who would of thought that the Katyusha1 would catch me outside? Six years I don’t go out. I walk without thinking, house-market-work-house-clinic-work-house-market-house-work. Comes the Katyusha and catches Simona off her path.

I put the food on the table for them, the Tuesday couscous with chicken with pumpkin with hummus beans with everything inside. I stand with the Katyushas falling on my head, and what does my head have in it? If they ate the couscous before when the first one fell or if they went down to the shelter on an empty stomach. I count them from here when they’re all there running to the shelter: Kobi, Chayim, Oshri, Etti, Dudi, Itzik. I tell my feet to go home. My feet don’t go. I’m on the swing of the playground, my feet push on the ground. I sit on the children’s swing, me, swinging, back and forth, forth and back—it’s dark as hell. The first one fell, took out all the electricity of the town. Only the lights of the moshav on the other hill are shining. All their houses and their chicken coops have light. Also the village on the other side, they have light. I sit on the swing: hey Simona mona from Dimoaona, hey Simona mona from Dimoaona. When the swing stops, I sing: Put your ha-and in my ha-and, I am yo-urs a-and You are mi-ne, and I start to cry.

When the second one fell, I screamed, I fell on the ground and I screamed. I screamed, my mouth open as wide as it could, and my scream, I didn’t hear it. It wasn’t my throat screaming. From my heart I was screaming. After the heart, from the belly. I finished screaming, I started to vomit. I lay down and vomited and vomited. I couldn’t see what I was vomiting, because of the dark. In the end I had nothing left to get out. Just water. After that, the water was finished. When I got up I felt like the iron that had sat there on me for six years went away.

Akh ya rab, how good! The iron that was sitting on my heart and making it into ice went away. How was I with my heart in the freezer for six years, how? I sit on the swing, I take the scarf off my head, wipe my mouth with the scarf. I throw the scarf far away. The side where the second katyusha fell, I think that was the side where the house is. I want to run and see if all of them are okay: Kobi, Chayim, Oshri, Etti, Dudi, Itzik. Simona’s feet push on the ground to swing her, Hey Simona mona from Dimona mona, my feet don’t listen to me, when I tell them to go home. I’m with my back to the buildings. On the road up there I hear shouts, people running, in a minute the car will come that sends people down into the shelters, ambulances will come, fire trucks. My feet stop the swing, start to walk to the other side away from where my building stands. I don’t know where they’re taking me. I walk down around the terraced houses to where Ricki’s house is. My feet don’t go into her shelter with me. They take me down the hill.

If only I could make twenty pieces out of myself. I would put each piece in a corner of the town, so that at least one would catch a katyusha, and I’d be finished at last.

I open my hands, look up at the sky, also open my mouth. I do like the little girl in Morocco who would go out to the yard and try to catch the rain so it would fall into her mouth, stick her tongue out all the way, make a saucer out of her tongue to catch a drop. The girl is glad the rain came, a gift from heaven, and I’m glad about the Katyusha that will come.

It got quiet. They stopped with the Katyushas. Here with us it’s quiet and there they’re working on my Katyusha. God, sitting in heaven, Who sees Simona who wants to come to Him, let Him help them send a Katyusha and do it right. God forbid it should leave me half alive, laying in a hospital. God forbid. Just not to be stuck in a wheelchair. Already now I’m half alive. Let them take out the other half and be done with it. God, give them the brains to do a good job. Ya rab! What a world. Even to die the way you want, you need luck.

What do I have to go into the shelter for? What do I have to get up for tomorrow morning? For the chores? Ay! Really sad. How could Simona leave her chores? What will Simona’s chores do if she flies up to the stars? Poor little Simona chores, they’ll sit shiva for her for sure.

The chores I leave in the morning sit around in the house with their legs crossed, waiting for the minute I’ll come back from my work at the daycare. I just open the door of the house, and they all pounce on me right away, one and then quick another one—they think they’ve found a rag doll. All day long they sat in the house waiting for Simona to come to them, and after they got a good rest all day, what, won’t they have the strength to play with her? The ironing throws me to the sink, the sink, as soon as it’s empty, tosses me to the broom, and the broom to the bathroom to wash the little ones, and the bathroom to the stove to make something to eat at night, and from the stove back to the sink. And from the sink to take down the laundry and fold it, and from the laundry-folding to the needle and thread. The chores don’t stop for a minute, and they laugh at me, laugh and laugh until the very last one, that takes me in its arms and sees that there’s nothing more to throw. No more Simona. It sees that it can’t laugh anymore with the face I have, and it lets me drop into bed.

Really thanks.

Quarter of four in the morning. That’s my time to get up.

If I’m up at a quarter of four—I manage.

If I get at ten after four, four-fifteen—the day’s shot.

Till five I can’t get up any speed. My arms are sticks, every minute they want to drop off my shoulders. My knees won’t hold me up. My back down low kills me with pain. A contest starts of who hurts more than who. My heels are like horse’s heels. They put iron on them. The veins near my left knee—fire.

When a husband dies, they should send the wife back to be a girl again, the way she was before she knew him. Let her start off again where he took her. You shouldn’t leave her walking in the middle of the desert with his children, when she’s already tired from all the births. When her whole body is full of bruises.

Four in the morning, that’s only the chores that don’t make noise. If the twins wake up, my morning’s gone. Even if their blanket fell on the floor, I don’t put it back on them, so they won’t wake up. I just go to the lines to hang laundry. In the winter the hanging is hell. In the summer it’s okay. My hands aren’t ice. Also, not the dark of winter. When I don’t manage at night, I hang it in the morning, drying the whole day that’s gone by on the lines. The washing machine already worked to take everything out of the clothes. Without that, you see it all on them, like the family’s Daily News: what everybody wore, what they ate, what they did, where they went, how they slept. I hang up the wash and I move the line on the pulleys. I pull, and the clothes move away from me. Let the sun come up thirsty, let it drink all the water.

Mas’ud went and my blood went with him. What a dumb girl I was. I thought that only my blood went down with him into the grave, I din’t think he left me anything of his when he went. I cried and din’t eat and almost fainted every day and I din’t think about that thing at all. Everybody already saw I’d been caught, but me. It din’t enter my mind. I would see myself in people’s eyes everywhere I went and I din’t understand what their eyes were saying to me. I would go out of the house and look hard at their eyes, another and another and another, in all the eyes the same thing was written: I swear, those people were nuts. In their eyes there was a pregnant woman. I din’t know how that could be. Until Ricki grabbed me, Ricki the cook in the daycare kitchen, on a lunch break, closed the door behind us, and talked to me, I din’t think about anything. I heard her and I wanted to kill myself from shame. I din’t know how I would get out of her kitchen, with everyone already talking about me for a month, that I got caught pregnant at the last minute. But Ricki, as bad as she can be to you, when you’re in trouble, Ricki’s the only one you want at your side. She said to me: “Simona, listen hard to me. You’re gonna sit with me until you head is standing straight on your neck. You’re not gonna think about tomorrow, and not about yesterday. You’re just gonna think about one thing, about how you walk out of here with your head high and your eyes wide open. Remember, you din’t do anything bad to anybody by getting pregnant.

“You just listen to Ricki’s words: what happened to you is a blessing. A kid that will go with his father’s name—that’s a blessing. Now it looks like trouble, but in half a year you’ll see what was cooking there inside you, and it will have a new face, and all the words that come out of their mouths, they’ll slip off you. Don’t let them get into your ears. I would put oil on you, believe me, so that nothing sticks to you. Sit down, sit down. What did you get up for? Don’t stand next to my pot. The soup gets all salty if you keep crying into it that way. Aiwa, that’s better. Half a sour smile is still something when you get it from Simona. Where are you going? No, baby, today you’re not cleaning.”

She put some tea with shiba in my hand and went out to them, picked up their cups of instant on a tray, and finished up their party: “Yalla girls, to work. No elves will come to clean for you now.”

And I still din’t know that there were two sons starting off inside me. One went, and those two came.

Seven months after he went, they came. Two with smack-dab the same face, their father’s face.

They din’t take anything from me.

I put three pots on the gas. No day goes by when I don’t leave them three pots for lunch. Yesterday I made them rice and beans and fish balls in sauce. Today they have couscous. For tomorrow I put white beans in water to make them the soup they love. I also thought of making potatoes for them and fried fish. People think that Mas’ud is dead, and I’m alive. That’s wrong! A hundred percent wrong! Mas’ud is alive, and I’m dead. Me, as soon as he fell, I was finished. Everything is over for me. His name was in their mouths, the Falafel King, and I was his queen. And what now? Him—they’re still talking about him, and he stayed a king. No one came to take his place. And me? Where am I and where are the days when you would see the picture of a queen on me?

As soon as your husband dies, they come to check on how much you love him. When he’s alive, who cares? When the guy is alive, you can drive him crazy, you can talk about him with whoever you want, badmouth him. No one twists their nose about that. But as soon as your man dies, they come to check every five minutes if you’re giving him respect. Instead of one guy, one you were living with alone, the minute you get up in the morning after the shiva, you find yourself with a thousand people sitting in his chair. And what’s their job? Just to check and see if you’re treating him right. They’re not lazy about it. They work hard on you. They don’t let you alone for a minute. They count your tears and make their ears big, and their eyes, and their noses, just to hear that you’re not laughing, God forbid. To see that you din’t start putting on eau-de-cologne or makeup. They want you that you’ll die together with him. He’s dead for them, under the ground, and you—you should be dead and spin around for them on top of the ground.

If a man looks at you too much, if his eyes are on you for two seconds, in a minute they’ll kill him, so he won’t touch your honor.

When they see you that you’re finished they get a heavy heart, their heart turns black. What do they do so they can get a light heart back again? They pour their mercy out on your head. A pail of water after mopping, black water, that’s their mercy. They poured their mercy onto you, and now their heart stands there clean. What kind of clean? Their heart turned shiny just because they think they’re so good. And you, what’s with you? You stand there, soaked to the skin, and dirty too from their black water.

When you run away from the water of people’s mercy, God forbid that you should fall into the sugar of the widows.

From my first day as a widow, I would say to myself: Simona, don’t put a single foot of yours in the widows’ place, because if you get stuck there, you have no way of getting out, and they pull you away from people. The widows in town have a holiday when they get a new one. Your luck and their luck, they have the same color and the same shape. They only want one thing from you: that you should come to them and be together with them. That you should sit with them, and they’ll teach you their rules, the widows’ rules.

For six years I’ve been looking at my feet just because of that. I look real good before I put my foot down, each time, just so I wouldn’t get up one day and find out that I’ve stepped into the widows’ shit.

I don’t have the strength to keep my arms stretched out for the Katyusha. I had just one thing in life that I kept my arms open for without stopping. That thing went, and I closed my arms.

Where does Mrs. Simona go at night? Where are her feet taking her? To the soccer field at the end of town. On that side none has fallen yet. Inshalla, let it come here today. Mrs. Simona throws her pocketbook off her shoulder, stands on the grass of the soccer field. The grass is dry. They don’t have any water in this country. They’re always crying that they don’t have water. But for the grass of the soccer field, they find water. Simona’s good luck that today they din’t use the sprinklers. Simona stands on the grass, and craziness goes into her head. It opens her mouth, so that she’ll sing: Why is this night different from all other nights? Because on all other nights Simona does chores and more chores. Tonight, tonight, a Katyusha will come and take Simona, who’s waiting for it. Simona calls out to the angel of death, so that he’ll come and take her, and the angel of death doesn’t come. Who came? Madness came!

The poor kids. At least if I go, they’ll get a little honor from me. They’ll give them money because I died from a Katyusha. Whoever manages to die from Arabs in this country, they honor him like a king. But if somebody goes crazy—his whole family’s down the drain.

1Pro-Palestinian rocket.

שום גמדים לא יבואו

 

מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית עבודה שוק בית עבודה – בית – קופת חולים – בית – עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה.

האוכל שמתי להם על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכל בפנים. אני עומדת שנופלות לי הקטיושות על הראש, ומה הראש שלי מחזיק בפנים?  אם אכלו את הקוסקוס עד מתי שנפלה הראשונה או שהיו יורדים למקלט על בטן ריקה. אני סופרת אותם מפֹּה שהם כולם שמה רצים למקלט: קובי, חיים, אושרי, אתי, דודי, איציק. אני אומרת לרגליים שלי ללכת לבית. הרגליים שלי לא הולכים. אני על הנדנדה של המגרש משחקים, הרגליים דוחפים את האדמה. יושבת בנדנדה של הילדים אני, מתנדנדת, קדימה-אחורה-קדימה-אחורה, חושך מצרים. נפלה הראשונה, הורידה את כל החשמל של העיירה. רק המנורות של המושב בהר השני דולקות. כל הבתים שלהם והלולים שלהם עם אור. גם בכפר בצד השני יש להם אור. אני יושבת מתנדנדת: הי סימונה מונה מדימואונה הי סימונה מונה מדימואונה. מתי שהנדנדה עוצרת לי אני אומרת: סימי ידך ביאָ-אָדי אני שֵאֵ-לָך ואת שֵאֵל-לי ומתחילה לבכות. 

מתי שירדה השנייה, צעקתי, נפלתי על האדמה וצעקתי. צעקתי, הפה פתוח הכי גדול, והצעקה שלי אני לא שמעתי אותה. לא מהגרון הייתי צועקת, מהלב הייתי צועקת. אחרי הלב, מהבטן. גמרתי לצעוק, התחלתי להקיא. הייתי שוכבת ומקיאה ומקיאה, לא רואה מה מקיאה, בגלל החושך. בסוף לא היה לי מה להוציא. רק מים. אחרי זה, גם המים נגמרו לי.  מתי שקמתי הרגשתי שירד לי הברזל שהיה יושב לי שמה שש שנים.

אח, יא רב, כמה טוב. הלך הברזל שהיה יושב לי על הלב, שהיה עושה אותו קרח. איך הייתי שש שנים עם הלב שלי בפריזר, איך? אני יושבת על הנדנדה, אני מורידה את המטפחת מהראש, מנגבת עם המטפחת את הפה. זורקת את המטפחת רחוק. הצד שנפלה הקטיושה השנייה, אני חושבת שזה הצד של הבית, רוצה לרוץ לראות שכולם בסדר: קובי, חיים, אושרי, אתי, דודי, איציק.  הרגליים של סימונה דוחפים את האדמה לנדנד אותה, הי סימונה מונה מדימונה מונה, לא שומעים אותי הרגליים שלי שאני אומרת להם ללכת לבית. אני עם הגב שלי לבלוקים. בכביש למעלה אני שומעת את הצעקות, אנשים רצים, עוד רגע יתחיל האוטו שמוריד למקלטים, יבואו האמבולנסים, המכבה אש. הרגליים שלי עוצרים את הנדנדה, מתחילים ללכת לצד השני מהמקום שהבלוק שלי עומד. לא יודעת לאיפה הולכים לי. יורדת מסביב למדורגים לאיפה שהבית של ריקי. לא נכנסים לי הרגליים למקלט שלה. לוקחים אותי בירידה.

הלוואי שהייתי יכולה לעשות ממני עשרים חתיכות. כל חתיכה שלי הייתי מעמידה אותה בפינה של העיירה, שלפחות אחת תתפוס את הקטיושה ואני סוף כל סוף יגמור.

 

אני פותחת את הידיים, מסתכלת למעלה לשמים, פותחת גם פה. עושה כמו הילדה הקטנה של מרוקו שהיתה יוצאת לחצר ומחפשת לתפוס את הגשם שייפול לה בתוך הפה, מוציאה את הלשון עד הסוף, עושה את הלשון צלחת שתתפוס איזה טיפה. הילדה שמחה על הגשם שבא מתנה מהשמים, ואני שמחה לקטיושה שתבוא.

נהיה שקט, הפסיקו עם הקטיושות. אצלנו שקט ושמה עובדים על הקטיושה שלי. אלוהים יושב בשמים, רואה את סימונה שרוצה לבוא אליו, יעזור להם שיעיפו את הקטיושה כמו שצריך. חס וחלילה שלא יעזבו אותי חצי בחיים, שוכבת בבית חולים. חס ושלום. רק לא להישאר בכיסא גלגלים. גם כבר עכשיו אני חצי בחיים. שיורידו לי את החצי השני ונגמור. אלוהים, תיתן להם את השכל בשביל שיעשו איתי עבודה חלקה. יא רבּ!  איזה עולם, גם בשביל למות כמו שאת רוצה, את צריכה מזל.

בשביל מה יש לי להיכנס במקלט? בשביל מה יש לי לקום מחר בבוקר? בשביל העבודות? איי! באמת עצוב. איך תעזוב סימונה את העבודות שלה? מה יעשו העבודות של סימונה שהיא תעוף לכוכבים? מסכנות העבודות של סימונה, בטח ישבו עליה שבעה.

העבודות שאני משאירה אותם בבוקר יושבות לי בבית רגל על רגל, מחכות לרגע שאני יחזור מהעבודות של המעון. איך שאני פותחת את הדלת של הבית, ישר מתנפלת עלי אחת, ותיכף עוד אחת, חושבות מצאו כדור מסמרטוטים. כל היום ישבו בבית, חיכו לסימונה שתבוא להם, ואחרי שנחו להם כל היום, מה, לא יהיה להם את הכוח לשחק איתה? העבודה של הגיהוץ זורקת אותי לכיור, והכיור איך שנהיה ריק מעיף אותי למטאטא, והמטאטא לאמבטיה לרחוץ את הקטנים, והאמבטיה לגז להכין משהו לערב לאכול, ומהגז בחזרה לכיור. ומהכיור להוריד את הכביסה ולקפל אותה, ומהקיפול כביסה לחוט ומחט. רגע אחד לא עוצרות העבודות וצוחקות עלי, צוחקות להם ככה עד האחרונה שמקבלת אותי לידיים שלה ורואה שאין לה מה לזרוק. אין סימונה. רואה שהיא לא יכולה לצחוק יותר עם הפרצוף שיש לי, ועוזבת אותי ליפול על המיטה.

באמת תודה.

רבע לארבע בבוקר. זה הזמן שלי לקום.

קמה ברבע לארבע – מספיקה.

קמה בארבע ועשרה, ארבע ורבע – הלך היום.

עד חמש אין לי מהירות. הידיים – מקלות, כל רגע רוצות לצאת מהכתף. הברכיים לא מחזיקים, הגב למטה הורג מהכאבים. מתחילה התחרות של מה כואב יותר ממה. העקבים של הכף רגל עקבים של סוס. שמו שמה ברזל. הוורידים על יד הברך שמאל – אש.

כשהבעל מת, צריך להחזיר את האישה להיות בחורה איך שהיתה לפני שהכירה אותו. שתתחיל מהמקום שלקח אותה. לא לעזוב אותה הולכת באמצע המדבר עם כל הילדים שלו, שהיא כבר עייפה מכל הלידות. שכל הגוף שלה מלא עם סימנים.

ארבע בבוקר, זה רק העבודות שלא עושות רעש. יקומו התאומים, הלך לי הבוקר. גם שנופלת השמיכה ברצפה, לא מחזירה להם שלא יקומו לי. רק יוצאת לחבלים לתלות. בחורף היה לי גיהנום מהתלייה. בקיץ בסדר. הידיים לא של קרח, גם לא החושך של החורף. מתי שאני לא מספיקה בלילה אני תולה בבוקר, מייבשת על החבלים את כל היום שהלך. המכונת כביסה כבר עבדה להוריד את הכל מהבגדים. בלי זה, הכל רואים עליהם, זה כמו הידיעות אחרונות של המשפחה: מה התלבש כל אחד, מה אכלו, מה עשו, לאיפה הלכו, איך ישנו. אני תולה ואני מזיזה את החבל על הגלגלים שלו. מזיזה והם נוסעים ממני. תקום השמש אחר כך צמאה, תשתה מהם את כל המים.

 

מסעוד הלך והדם שלי הלך ביחד איתו. איזה טיפשה הייתי. חשבתי שרק הדם שלי הלך ביחד איתו לבור, לא חשבתי שעזב לי בפנים משהו ממנו והלך. בכיתי ולא אכלתי והייתי כמעט מתעלפת כל הימים ולא הייתי חושבת על הדבר הזה בכלל. כבר היו רואים אותי כולם שנתפסתי, ואני, עוד לא נכנס לי הדבר הזה בראש. הייתי רואה את עצמי בתוך העיניים של האנשים בכל מקום שהייתי באה ולא מבינה מה העיניים שלהם מדברים אלי. הייתי יוצאת מהבית, מסתכלת חזק בעיניים שלהם, עוד אחד ועוד אחד, על כל העיניים כתוב אותו הדבר: בחיי, האנשים האלה השתגעו. בעיניים שלהם יש אישה בהריון. מסתכלים על אישה אלמנה כאילו זה אישה בהריון. לא ידעתי איך זה. עד שתפסה אותי ריקי המבשלת במטבח של המעון בהפסקת צהריים, סגרה עלינו את הדלת ודיברה איתי, לא חשבתי על כלום. שמעתי אותה ורציתי להרוג את עצמי מהבושה. לא ידעתי איך אני יוצאת מהמטבח שלה, שכולם כבר מדברות עלי חודש, שנתפסתי בהריון ברגע האחרון. אבל ריקי, כמה שיכולה להיות רעה אליך, שאת בצרות רק את ריקי את רוצה על ידך. עשתה לי: “סימונה, תשמעי אותי טוב, את יושבת אצלי עד מתי שהראש שלך עומד ישר על הצוואר שלך. את לא חושבת על מחר, גם לא על אתמול. את רק תחשבי על דבר אחד, על איך שאת יוצאת מפה עם הראש שלך גבוה והעיניים שלך פתוחות עד הסוף. תזכרי, שום דבר רע את לא עשית לאף אחד שאת בהריון”.

את שומעת רק את המילים של ריקי: “מה שקרה לך זה ברכה. ילד שילך עם השם של אבא שלו – זה ברכה. עכשיו יש לזה את הפרצוף של הצרה, עוד חצי שנה שתראי מה התבשל לך שמה יבוא לזה פרצוף חדש, וכל המילים שיוציאו מהפה שלהם שיתחלקו עלייך, אל תיתני להם להיכנס לך לאוזניים. שֶמֶן הייתי שמה עלייך, תאמיני לי, שלא יידבק לך כלום, תישבי תישבי, מה קמת? אל תעמדי לי על הסיר, כל המרק יהיה מלח אם תמשיכי לבכות לי ככה לבפנים. אייווה, ככה יותר טוב. חצי חיוך חמוץ זה גם כן משהו לקבל אותו מסימונה. לאיפה את הולכת? לא חבּיבְּתי, היום את לא מנקה”.

שמה לי ביד תה עם שיבה, יצאה אליהם, אספה את הכוסות של הנס למגש, סגרה להם את החגיגה: “יאללה בנות, לעבודה, אף גמדים לא יבואו לנקות לכם עכשיו”.   

ועוד לא ידעתי ששם לי בפנים שתי התחלות של בנים. הלך לי אחד ובאו לי השניים האלה.    

שבע חודשים אחרי שהלך באו. שניים בול אותו פרצוף, הפרצוף של האבא שלהם.

שום דבר לא לקחו ממני.

 

שלושה סירים אני מעמידה על הגז. אין יום שאני לא עוזבת להם שלושה סירים לצהריים. אתמול עשיתי להם אורז ואפונה וקציצות דג ברסק. היום יש להם קוסקוס. למחר שמתי שוּעית לבנה במים שאני יעשה להם את המרק שהם אוהבים, גם תפוחי אדמה חשבתי לתת להם ודג מטוגן. האנשים חושבים שמסעוד מת ואני חיה. לא נכון! מאה אחוזים לא נכון! מסעוד חי ואני מתה. אני, איך שהוא נפל, נגמרתי. הכל נגמר לי. היה השם שלו בפה שלהם, מלך הפלאפל, ואני הייתי המלכה שלו. ומה עכשיו? הוא עוד מדברים עליו שנשאר המלך, אף אחד לא בא לתפוס לו את המקום שלו, ואני? איפה אני ואיפה הימים שהיו רואים עלי את הצורה של המלכה.

איך שהבעל שלך מת, באים לעשות לך בדיקות של כמה את אוהבת אותו. מתי שהיה חי, את מי זה מעניין? מתי שהבן אדם חי, את יכולה להוציא לו את הנשמה, את יכולה לדבר עליו עם מי שאת רוצה, לעשות לו שם רע. אף אחד לא יזיז את האף שלו בשביל זה. אבל איך שהגבר שלך מת באים לבדוק כל חמש דקות אם את נותנת לו את הכבוד. במקום בנאדם אחד שהיית חיה איתו לבד, איך שאת קמה בבוקר אחרי השבעה את מוצאת את עצמך עם אלף אנשים שיושבים על הכיסא שלו. ומה עבודה שלהם? רק לעשות לך בדיקות אם את בסדר איתו. לא עצלנים בדבר הזה, קשה עובדים עלייך. לא עוזבים אותך רגע אחד לבד. סופרים לך את הדמעות, מגדילים את האוזניים שלהם, את העיניים שלהם, את האף שלהם, רק בשביל לשמוע שאת לא צוחקת חס ושלום. לראות שלא התחלת לשים או-דֶה-קולון או איפור, רוצים ממך שתמותי ביחד איתו. הוא מת להם בתוך האדמה, ואת – שתסתובבי להם מתה על האדמה.

גבר שיסתכל עלייך יותר מדי, שתי שניות יעמדו עלייך העיניים שלו, עוד רגע הם הורגים אותו שלא ייגע לך בכבוד שלך.

מתי שרואים אותך שאת גמורה, נהיה להם כבד על הלב, הלב שלהם נהיה שחור. מה הם עושים בשביל שיחזור להם הלב הקל? שופכים את הרחמנות שלהם על הראש שלך. דלי של מים בסוף של השטיפה, מים שחורים, זה הרחמנות שלהם. שפכו עלייך את הרחמנות שלהם, עכשיו עומד הלב שלהם נקי. איזה נקי, מבריק הלב שלהם נהיה רק מזה שהם חושבים כמה הם טובים. ואת, מה איתך? את עומדת שמה, רטובה עד העצם וגם מלוכלכת מהמים השחורים שלהם.

מתי שאת בורחת מהמים של הרחמנות של האנשים, חס וחלילה שלא תיפלי לתוך הסוכר של האלמנוֹת.

מהיום הראשון שלי של האלמנה, הייתי מדברת לעצמי: סימונה, אסור לך שתשימי רגל אחת בתוך המקום של האלמנות, שאם את נדבקת לשמה אין לך איך לצאת, וגם הם מושכות אותך החוצה מהאנשים. האלמנות של העיירה, זה חג בשבילהם שיש אחת חדשה. המזל שלך והמזל שלהם, אותו צבע ואותו צורה יש לו. הם רק רוצות ממך את הדבר הזה: שתבואי אליהם ותהיי ביחד איתם. שתשבי איתם וילמדו אותך את התורה שלהם של האלמנות.

שש שנים אני מסתכלת ברגליים שלי רק בשביל זה. מסתכלת טוב טוב איפה אני שמה את הרגל, רק בשביל שאני לא יקום יום אחד ימצא את עצמי שנפלתי לתוך החרא של האלמנות.

 

אין לי הכוח להחזיק את הידיים פתוחים בשביל הקטיושה. היה לי רק דבר אחד בחיים שבשבילו הייתי מחזיקה את היד פתוחה בלי הפסקה, הלך הדבר הזה נסגרה לי היד. לאן הולכת הגיברת סימונה בלילה? לאיפה לוקחים אותה הרגליים שלה? למגרש כדורגל בסוף של העיירה. בצד הזה עוד לא ירדה לנו, אינשאללה תבוא היום לפה. זורקת הגיברת סימונה מהכתף את התיק שלה, עומדת בדשא של הכדורגל. הדשא יבש. אין להם מים בארץ, כל הזמן בוכים שאין להם מים, רק בשביל הדשא של הכדורגל מוצאים מים. המזל של סימונה שהיום לא עשו ממטרות. עומדת סימונה בדשא, נכנס לה בראש השיגעון. נכנס השיגעון בתוך הראש, פותח לה את הפה שתשיר: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, מכל הלילות? שבכל הלילות סימונה עושה עבודות ועוד עבודות. הלילה הזה, הלילה הזה, שתבוא הקטיושה תיקח את סימונה שמחכה לה. סימונה קוראת למלאך המוות שיבוא לקחת אותה, לא בא מלאך המוות. מי בא? בא השיגעון!

מסכנים הילדים. לפחות שאם אני הולכת להם, שיבוא להם קצת כבוד ממני. שייתנו להם כסף בגלל שאני מתה מקטיושה. מי שמצליח למות מהערבים בארץ שלנו, יש עליו כבוד של מלך. מי שמשתגע הלך על כל המשפחה שלו. מי ירצה לקחת את אתי אחרי שידברו עליה שאמא שלה מהבּוּלה?

Read Next

february-2011-international-graphic-novels-volume-v-the-story-of-serafima-andreyevna-igort-hero