View this article in English | bilingual

פעמים ראשונות בתנ"ך

 

פעם אחת הגעתי לכפר דייגים בים אנדאמאן. בניגוד לכפרי דייגים רגילים, הכפר הזה לא שכן על החוף, אלא צף בים. בתיו נבנו על דוברות שעגנו יחד ונקשרו זו לזו בחבלים ובמעברים של עץ.

הכפר התנודד לו בשלווה על הגלים, עלה וירד. חשתי תחושה משונה. בדרך כלל, כשיורדים מסירה אל המזח, מרגישים מיד את יציבותה האיתנה והנעימה של היבשה, ואילו כאן עברתי מנידנוד אחד לנידנוד אחר.

תושבי הכפר היו מוסלמים, דייגים ממלאיה. התהלכתי בין בתיהם הצפים עד שראיתי דלת פתוחה למחצה וגבר צנום יושב מאחוריה. החלפנו מבטים, האיש חייך ובתנועת יד הזמין אותי להיכנס. שתינו תה. על הקיר היו תצלום וציור. בתצלום נראה נוף אירופי כלשהו - עמקים ירוקים, פרות חומות-אדמדמות, מפלי מים ופסגות מושלגות. הציור נראה לי מוכר יותר: נער שוכב על מזבח, אדם זקן מניף עליו סכין, מלאך מרחף מעל, ומאחור גם האיל, קרניו אחוזות בסבך.

לרגע חשבתי שהגעתי לאחד מעשרת השבטים, וכבר ניסחתי בלבי מכתבים לרבנות ולסוכנות, שימהרו להעלות גם אותו לישראל. אבל לפני שנפלתי על צווארי אחי האובד, שאלתי אותו מה מתואר בציור. המארח שלי הורה באצבעו על הזקן עם המאכלת ובהגיה משונה אמר: "אברהים." אזי הורה על הילד ואמר: "איסמעיל." לא התווכחתי, אבל בשובי לירושלים בדקתי ומצאתי שכך באמת כתוב בקוראן. ישמעאל, ולא יצחק, הוא הבן שביקש אלוהים מאברהם כקורבן. אני מספר זאת בבושה מסויימת. צריך הייתי לדעת את הדבר קודם לכן.

במקום התמהון המתבקש חשתי צער. הסכסוך, כך הבנתי, אינו רק על הארץ ואף לא על המקומות הקדושים שבה. הוא ריב על נושא קשה יותר: על אהבה. וליתר דיוק - על אהבת אב. וכדי לסבך את הדברים אף יותר, אין זו אהבה שמתבטאת בתפירתה של כתונת פסים או במתן ברכה עדיפה, אלא דווקא במעשה הנורא מכל המעשים שבספר בראשית - בעקדה. בתנ"ך נאמר: "קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת, והעלהו לי לעולה." קצת קשה לצאצאיו של ישמעאל לראות אחרי "את יחידך" ואחרי "אשר אהבת" את שמו של יצחק.

ישמעאל ויצחק עצמם, אגב, לא היו יריבים. בוודאי לא כמו קין והבל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. היריבות האמיתית במשפחה היתה בין שתי האמהות, שרה והגר שפחתה. גם העובדה שמשני אלה, מישמעאל ומיצחק, תצמחנה אחר-כך שתי דתות, עוד לא נודעה אז. אבל כשאלוהים אמר "יחידך" ו"אשר אהבת" על יצחק, וישמעאל ואמו כבר גורשו אל מחוץ לבית אברהם - נוצר הבסיס הריגשי לבעייה שאנו סובלים ממנה עד היום.

אבל עוד דבר יש כאן: ה"אשר אהבת" הזה הוא הופעתה הראשונה של האהבה בתנ"ך. אפשר למצוא בה שני דברים מעניינים. הראשון - שהיא אהבת גבר לבנו ולא אהבת גבר לאשה. זו נדחקה למקום השני, והיא תהיה אהבת יצחק לרבקה. והשני - שהיא אהבת אב ולא אהבת אם. אהבת האם הראשונה תהיה אהבת רבקה לבנה יעקב. היא תופיע רק במקום השלישי, וגם בה תהיה כרוכה הפליית אחים. רבקה תאהב את יעקב, ויצחק יאהב את עשו.

שני הדברים מוזרים. מבחינה ספרותית וחברתית, וגם מבחינה משפטית, אהבת האם נחשבת יותר מאהבת האב. ואשר לאהבת הזוג, הספרות המודרנית מעדיפה אותה על פני אהבת הורים לילדיהם, ומטבע הדברים היא גם קודמת לה. בלעדיה, לא יהיו ילדים לאהוב גם אותם. אבל התנ"ך מעדיף את המשפחה, ובמקרה הזה - את המשפחה שתיעשה לעם. וכך הוצבה אהבת אברהם ליצחק במקום הראשון. אהבת הורה לבת, אגב, לא נזכרת בתנ"ך כלל.

 

עדה וצילה

 

האם אהב אדם את חווה? האם אהבה חווה את אדם? יכול להיות, אבל יחסיהם לא תוארו במילה "אהבה". חבל. הקורא הרומנטי היה שמח להיתקל בשורש "אהב" דווקא במקרה הזה, כי אדם וחוה היו זוג מיוחד במינו, לא רק בגלל חיי הנועם בגן עדן, לא רק בגלל קירבתו האינטימית של אלוהים, אלא משום שהיו הזוג היחיד בעולם כולו. הם התנסו באופן אמיתי ומתמשך במה שזוגות ספורים ובני מזל חשים לעתים נדירות וקצרות. אבל התנ"ך לא מספר על אהבה ששררה בין הגבר הראשון ובין האשה הראשונה. הוא מזכיר מאפיינים כמו בושה, ידיעה, עבודה, עצב, שליטה, לידה והולדה. הוא מודיע לקורא שחווה תשתוקק לאדם והוא ימשול בה - אבל לא אומר מילה על אהבתם. אולי לא נחוצה אהבה כשאין בעולם עוד אשה ועוד גבר.

וכך, בלי אהבה, ידע אדם את חוה וחוה ילדה את קין. קין ידע את אשתו - ששמה לא נודע - והיא ילדה את חנוך. לחנוך נולד בן ושמו עירד, ועירד ילד את מחויאל ומחויאל ילד את מתושאל ומתושאל ילד את למך. כך כתוב שם - ילד. בדרך כלל הגבר מוליד והאשה יולדת, וכאן הגברים יולדים. אולי כך היה בימים הרחוקים ההם. על כל פנים - היו גברים, היו נשים, נולדו ילדים, אבל אהבה עוד לא נזכרה.

גם על למך לא מסופר שאהב, אבל שלא כמו לנשים האחרות של הדורות ההם, לנשותיו היו שמות, ולמך אף שר להן שיר שבעיניו, כך אני משער, היה שיר נחמד:

 

עדה וצילה, שמען קולי,

נשי למך, האזנה אמרתי,

כי איש הרגתי לפצעי

וילד לחבורתי.

כי שבעתיים יוקם קין

ולמך שבעים ושבעה.

 

המלים "שיר" ו"שירה" לא נזכרו שם, אבל הריתמוס והחריזה מדברים בעד עצמם, וכך היה למך האיש הראשון בתנ"ך שכתב יצירה ספרותית. למרבה הצער, לא היה זה שיר אהבה, אלא שיר התרברבות. אם למך אהב מישהו - את עצמו הוא אהב.

לפי אחת הגירסאות, הוליד למך את נוח, הוא נוח של המבול והתיבה, וגם לו היתה אשה. התנ"ך לא מספר עליה דבר, אבל אין לי ספק שהיא אהבה את נוח אהבה רבה. כרגיל בתנ"ך, גם כאן הגבר הוא הגיבור המרכזי של הסיפור. נוח היה איש צדיק תמים בדורותיו, הוא דיבר עם אלוהים, הוא בנה את התיבה. אבל אשת נוח, בזמן שבעלה התמסר לשגעון החדש שלו, ניהלה את חיי היום-יום של המשפחה.

הדבר לא נכתב, אבל אשת נוח היתה אשה אוהבת מאוד, ובודאי האשה הסבלנית שבכל הנשים הסבלניות שבתנ"ך. קודם נשאה בשקט את בניית התיבה, ואחר-כך את השהות הממושכת בתוכה, בתוך כלי שיט צפוף ומסריח, מלוכלך ורועש, עם חיות ועופות בפנים ומבול בחוץ, ולא רק עם מאות בעלי חיים, אלא גם עם בעל אחד, שלושה בנים ושלוש כלות. אין לאן לברוח, אין היכן להתבודד - לו היה הדבר תלוי בי, הייתי קורא לסיפור ולתיבה על שמה. לא תיבת נוח אלא תיבת אשת נוח, כי גם היא, ממש כמו אהבתה, לא נזכרה בשמה.

התנ"ך לא מתאר את החיים הקשים בתוך התיבה. אבל אפשר לשער אותם לפי הזמן הממושך של ההתאוששות מן השהייה בה. כשתם המבול והארץ יבשה וכולם יצאו ממנה, שב אלוהים והזכיר לנוח ולמשפחתו את תפקידו של המין האנושי - לפרות ולרבות. אבל רק שנתיים אחרי המבול הוליד שם, בנו של נוח, בן. כך מתברר שבתיבה נהגו כולם פרישות גמורה, וזו נמשכה עוד יותר משנה אחר-כך! דומה שהחיים הסגורים, הצפופים, עוררו בלב כל את הרצון לבדידות, ואולי אף להתנזרות, ועוד זמן עבר עד שהצליחו להתאושש.

בנו של שם נקרא ארפכשד. ארפכשד הוליד את שלח, ושלח הוליד את עבר, ועבר הוליד את פלג, ופלג הוליד את רעו, ורעו הוליד את שרוג, ושרוג הוליד את נחור ונחור הוליד את תרח, ותרח הוליד את נחור ואת הרן ואת אברם, הוא אברם שייקרא אברהם ויכונה "אבינו" ויישא לאשה את שרי, שתיקרא שרה ותלד לו את יצחק.

שרי היתה אשה "יפת מראה", וכיוון שאני עוסק כאן בפעמים ראשונות, אציין שהיא האשה היפה הראשונה של התנ"ך. ולמרות זאת, אף שיש לנו סוף-סוף גבר עם אשה כל-כך יפה, עדיין אין לנו אהבה. כבר עברו דורות על גבי דורות, וכבר פרינו ורבינו וכעסנו והרגנו, חטאנו ונענשנו, ובנינו עיר ומגדל ותיבה, והשתכרנו ובכינו, גירשנו וגורשנו, וצחקנו וציחקנו וכיחשנו ויראנו, נטענו כרם ואשל וחפרנו בארות - ועוד לא ידענו אהבה. כל השורשים האלה כבר הופיעו, ורק זה, אלף הא בית, עוד לא.

ואז - הפתעה. הפתעה נוראה: "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך-לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה."

הדיעה המקובלת היא שסיפור העקדה מבקש להבהיר שאלוהי ישראל מתנגד לקורבן אדם, פולחן שהיה מקובל אז, וגם תועד במקרא. מישע מלך מואב, למשל, הקריב את בנו הבכור לאלוהיו כשצבא ישראל גבר עליו במלחמה. אבל גם אצלנו התרחשה הזוועה הזאת. על המלך אחז נאמר: "וגם את בנו העביר באש כתועבות הגויים", והמקרה הידוע והקשה ביותר הוא מקרה בת יפתח. אביה, השופט יפתח הגלעדי, נדר נדר: אם ינצח במלחמה יעלה לעולה את הראשון שיקדם את פניו בשובו. בתו יצאה לקראתו בתופים ובמחולות וכך עשה. חז"ל היטיבו להסביר שיפתח יכול היה להיחלץ מנידרו, אם רק היה בקי דיו בתורה, אבל לא אפרט כאן את הסיפור הזה. הקורא יוכל לקרוא אותו בסוף פרק י"א בספר שופטים ולמצוא שמבחינות מסויימות סיפור בת יפתח ואביה נורא אף מסיפור אברהם ויצחק. באשר לעקדה עצמה, אינני סבור שסיפורה נועד להילחם בפולחן קורבנות האדם, אלא להראות לאילו סימטאות אפלות יכולה להגיע צייתנותו של המאמין הצייתן ביותר במקרא.

אם כך ואם כך, באותו פסוק בו דורש אלוהים להעלות לו את יצחק לעולה, מופיעה האהבה בפעם הראשונה בתנ"ך. רישומה מתקהה בגלל השכנות לזוועת העקדה, כמעט שאין מבחינים בה, אך אין זו סיבה להתעלם מקיומה. היא כאן, ולבד מהיותה אהבת אב לבנו דווקא, יש בה עוד דבר מעורר סקרנות: היא לא מופיעה בדברי הסופר ולא בדברי אברהם. לא אברהם אומר ליצחק שהוא אוהב אותו, ולא הסופר מספר לקורא שאברהם אוהב את בנו, אלא אלוהים הוא האומר זאת לאברהם, כמו מודיע זאת לא רק לנו אלא גם לאוהב הראשון עצמו.

למעשה, שב כאן אלוהים למנהגו היפה מימי הבריאה - לתת שמות. הדבר טוב ומועיל גם לכל התוהים מאז ועד היום: "מה זאת אהבה?" לעניות דעתי, מדובר בהתפנקות. הכל יודעים מה זאת אהבה. בעיקר כאשר היא ממלאת את הלב וגם כאשר היא חסרה. אני מעז לשער שגם ביאליק, שטבע את השאלה "מה זאת אהבה?" ידע לזהות אותה בבואה ובלכתה, אבל אפילו הוא התקשה לנסח את התשובה במלים.

טוב שהיה לאלוהים המנהג הזה, לתת שמות. כך הוא מסביר לנו את האהבה כבר בהופעתה הראשונה. אלוהים קרא לאור "יום" ולחושך קרא "לילה", ליבשה קרא "ארץ", למקווי המים "ימים" ולרקיע "שמים", ולזה, אברהם, לרגש הזה שאתה רוחש אל בנך, קוראים "אהבה". ועכשיו, אחרי שנתתי שם לאהבתך, קח את בנך אשר אהבת והעלהו לי לעולה.

 

שניהם יחדיו

 

וכך נפתח סיפור האהבה הראשון במקרא: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, וייקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה, ויקם ויילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים."

האב האוהב חרוץ ומסודר. פעלתנותו מרגיעה, נותנת לו מנוחת דעת וניחומים של עשייה. הוא מופיע ראשון, כי הוא הגיבור הראשי, והיחיד שיודע להיכן ולשם מה הולכים. אחריו נזכרים חמור אחד ושני נערים, ושלושתם אינם יודעים דבר אלא את תפקידיהם - לשאת ולשרת. אחריהם מופיע יצחק, הגיבור השני של הסיפור, שגם הוא לא יודע את האמת, ואז אבזרי ההצגה: קודם עצי העולה, דוממים ומעוררי תהיה וחשד, ואחר-כך יתגלו האש וסכין השחיטה. ולסיום ישלח אלוהים את האיל ואת המלאך, שלדעתו יפתרו את כל הבעיות, אבל יעוררו עוד קשיים, שלא ייפתרו בשום צורה.

ושרה? היכן היא? האם הבינה במה מדובר? האם נפרדה מבנה? דומה שלא. שרה כבר הראתה בעבר שהיא יודעת לכפות את רצונה על אברהם ואף הוכיחה שהיא מסוגלת להטיל ספק בדבר ה'. אם היא שותקת, שתיקתה מעידה שאינה יודעת כלום. אברהם בדה לה, מן הסתם, איזו בדיה, ואפילו היא, מי שאילצה אותו לגרש את בנו הבכור אל המדבר, לא יכולה להעלות על דעתה אפשרות מפלצתית כזאת - שהפעם מדובר בהעלאת בנם לעולה.

שלושה ימים הלכו יחדיו, האב האוהב והבן האהוב, ולא החליפו ביניהם אף מילה אחת. ביום השלישי ראה אברהם את המקום המיועד ואמר לנערים שימתינו עם החמור, "ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם."

השקר שאברהם משקר כאן הוא שקר כפול. הוא מדבר על השתחוייה לאל ולא על העלאת עולה, והוא מבטיח שיבה בלשון רבים, הוא ובנו יחדיו. אם ידבר על העלאת עולה ישאלו הנערים כבר עתה מה שישאל יצחק אחר-כך: "איה השה לעולה?" אם יאמר "אשוב" בלשון יחיד ולא "נשובה" ברבים, יבינו הנערים שמשהו עלול לקרות ליצחק. מי יודע? אולי היה זה הדבר שאמר גם לשרה: שבי לך פה באוהל, ואני והנער נלכה להשתחוות לאל. נלכה ונשובה אלייך, אל תדאגי, שרה.

"וילכו שניהם יחדיו." האב האוהב ובנו. אלא שבשלב הזה עלו על הבמה המשתתפים החדשים, שלא התגלו במערכה הראשונה - המאכלת והאש, הכלים היעודיים, שקודם לכן הוסתרו, מן הסתם, ועתה הם מוציאים כל ספק ומאשרים כל חשש.

"וילכו שניהם יחדיו." האב האוהב נשא את הכלים: סכין לשחוט בה את בנו ואש לצלות בה את בשרו. הבן האהוב נשא את החומרים: את העצים ואת עצמו. מי יודע, אולי הוציא אברהם את המאכלת ואת האש כדי להבהיר ליצחק מה עתיד לקרות ולאפשר לו לנוס על נפשו? גם אם כך הדבר, יצחק הלך אתו. אולי לא ברח כי לא הבין, ואולי כן הבין ועל אף זאת לא נמלט. אבל עתה, כשהנערים אינם איתם, הוא העז לבטא את החשד שקינן בלבו מלכתחילה.

"אבי," פנה הבן האהוב לאביו האוהב, כמו מבקש לאשר שהאיש עם המאכלת הוא אכן אביו ולא גבר זר שמבקש את נפשו. "אבי," וזאת המילה הראשונה שנאמרת ביניהם, אחרי שלושה ימי הליכה.

"הנני, בני," ענה האב האוהב, כמו מבקש לאשר שהקשר המשפחתי ביניהם קיים.

"הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?"

את המאכלת קשה לו להזכיר, אבל גם היא שם, בידי האב.

"אלוהים יראה לו השה לעולה בני."

כך ענה אברהם, והקורא אינו יודע איך לפסק את דבריו האחרונים. איזה סימן לשים בין "השה לעולה" ובין "בני", פסיק או נקודתיים? האם "אלוהים יראה לו השה לעולה, בני." ושמא "אלוהים יראה לו השה לעולה: בני." כלומר, האם "בני" הוא פנייה ליצחק או הגדרתו כקרבן?

אבל חוץ מזה, ואת זאת יבינו הקוראים, אברהם ויצחק רק שנים הרבה אחר-כך, המילה "בני" היא המילה האחרונה שתיאמר בין השניים, לא רק בכאן ובעכשיו של העקדה, אלא גם מכאן ולהבא. הם ימשיכו ללכת בשתיקה אל המקום המיועד. האב יבנ&#