View this article in English | bilingual

שבע מידות רעות

עכשיו הזמן לבקש מדייויד את ההמלצה. למעשה, התכוון להעלות את העניין עוד בפגישתם הבוקר, אלא שאז הופיע אותו סטודנט שאת שמו, גילה, שוב שכח, והעניין כולו התמסמס. הוא מוכרח ממש למצוא מקורות הכנסה חליפיים, עכשיו כשפרש. אסור לו להסתמך רק על כספי הפנסיה שלו. ביחוד אמור הדבר בניו יורק, שיוקר המחיה בה הפך בלתי נסבל. פישר תכנן לפנות למספר קרנות כדי לקבל מענקים ומלגות לשנים הקרובות. ביחוד תלה את תקוותו במלגת "ערכי אנוש וערכים יהודיים," שחולקה מטעם קרן יהודית שדייויד, על אף היותו לא יהודי, היה מקורב לעומדים בראשה ואף זכה במלגה מטעמם לפני מספר שנים. הוא ישתמש בכסף לכתוב ספר על מקומה של היהדות בחייו של איינשטיין. ספר פופולרי, לא אקדמי. לספר כזה יש סיכוי להמכר לא רע. אך לפני שיפנה לדייויד עליו לברור היטב את הרגע הנכון, כדי שדייויד ירצה ממש לעזור לו ולא יכתוב המלצה רק לצאת ידי חובה. פישר כיוון את השיחה אל הנסיעות המצפות לו, לדייויד. כך אולי ירגיש אשמה על שהוא זוכה לכל טוב ואילו הוא, מורהו לשעבר, פושט אליו את ידו למלגה אחת צנועה. ללא ספק יגרום לו הדבר להשתדל למענו ביתר שאת.

"אז אתה נוסע לצרפת בקיץ," ציין פישר.

"כן," אישר דייויד. "סיפרתי לך?"

"כל המשפחה."

"כן, החלטנו לעשות מזה חופשה."

"אה," אמר פישר, "אני מקנא בך. מה זה היום לנסוע לאירופה. שום דבר. בזמני זה היה משהו יקר, לא משהו שעושים פעמיים-שלוש בשנה, קפיצה קטנה ודי. פעם – נסיעה לאירופה... זה היה משהו שאולי, אם יש לך מזל, כל ארבע חמש שנים. לבד, כמובן. אין מה לדבר על כל המשפחה."

"אני עוד זוכר את זה בעצמי," אמר דייויד.

"אתה צעיר מדי," ביטל פישר את דבריו.

"לא," התעקש דייויד. "כשהייתי סטודנט, לפני עשרים, עשרים וחמש שנה... אגב," אמר, ממלא קוניאק בכוסות שניהם, "לא אמרתי לך אף פעם כמה כעסתי עליך אז, בגלל הוועידה בהיידלברג..."

פישר התקשה להאמין. כעס עליו? איך?! הוא הרי זה שחטאו לו, הוא זה שזכותו לכעוס!

"אה, שטויות," התנצל דייויד. "עברו עשרים שנה. זה הסטוריה."

"אבל... למה..." תהה פישר. "מה פתאום?"

"עזוב," אמר דייויד. "שתיתי יותר מדי. בכלל לא הייתי צריך להזכיר את זה."

"לא," תבע פישר, "אני רוצה לדעת."

הפעם הציץ בו דייויד בפליאה. מה פירוש הוא רוצה לדעת? האמנם כבר שכח?

"עבדנו על פרוייקט משותף," הזכיר לו דייויד.

פישר הנהן. ודאי שהוא זוכר. דייויד עמד אז לסיים אז את הדוקטורט שלו, על האקדמיה הגרמנית בין שתי מלחמות העולם. הוא הציע לו להרצות יחד עמו בועידה בהיידלברג: פישר ידבר על עבודתו המדעית של איינשטיין בברלין, דייויד יספק את הרקע ההיסטורי הכללי. דייויד התלהב כל כך, הודה לו, לפישר, מקרב לב על ההזדמנות שהציע לו. כל זאת זכר פישר היטב. עכשיו מודיע לו דייויד שהוא כועס עליו?!

"אתה נסעת להיידלברג," המשיך דייויד.

"נכון," אישר פישר, זהיר, תוהה היכן הפח.

"פנית למחלקה להסטוריה לקבל מימון."

"כן..."

"הכסף היה מיועד לנסיעות, עם עדיפות גדולה לסטודנטים. הגשת בקשה בשם שנינו, אבל קיבלת מימון רק לאדם אחד. נסעת בעצמך: אפילו לא אמרת לי. אפילו לא הצעת לחלק את הכסף..."

פישר נשם בכבדות, אצבעותיו נעות בעצבנות. כן, הוא נהג אז שלא כהלכה. יש, אולי, קדושים, שהיו מפגינים גדלות נפש, מוסרים לסטודנט את מלוא הסכום. רבים היו לכל הפחות מתחלקים שווה בשווה... לא. הוא אינו קדוש. ומה יכול היה לעשות? כל כך רצה לנסוע לאירופה! בכספו שלו לא היה יכול. תקציבי המחקר שלו היו אפסיים. ומכיסו, ממשכורתו המצומקת... ולחלק את הכסף? כך לא היה איש מהם יכול לנסוע: זה מוגבל לתקציב הסטודנט שלו, זה – למשכורתו העלובה. והרי דייויד התקבל לועידה לגמרי בזכותו. לבדו לא היה מצליח לעולם. הוא היה הוגן כלפיו. נתן לו את כל הקרדיט המגיע לו. הוא זוכר היטב איך פנה אל הקהל, "אני מציג כאן היום עבודה שעשיתי יחד עם סטודנט מאד מוכשר שלי, דייויד גילרוי..." דייויד היה אז צעיר כל כך, בתחילת דרכו. כה הרבה הזדמנויות ונסיעות עוד ייקרו לפניו!

"הנה," אמר פישר, "עכשיו יש לך הרבה אירופה, כמה שאתה רק רוצה."

דייויד אישר. אפילו יותר ממה שהיה רוצה. רק עכשיו חזר משבוע הרצאות בלונדון ויורק, והקיץ יסע עם כל המשפחה לפריס. את האביב הבא יחלק בין מינכן ואמסטרדם. בכאב לב נאלץ לדחות הזמנה למדריד. אבל שום דבר, חייך דייויד, שום דבר לא יפצה על עוגמת הנפש מאז...

"למה לא אמרת כלום!" נעלב פישר.

דייויד חייך ומשך בכתפיו. "מה זה היה מועיל?"

אנדריאה, בכתונת לילה לבנה, דקיקה, הופיעה. "אני הולכת לישון, דייויד."

גופה נראה היטב דרך האריג. היא לא לבשה חזיה. בכוונה הופיעה כך מולו? תהה פישר, מסב את מבטו במבוכה, פן יבחין בו דייויד. עכשיו עליו לקום וללכת. למעשה, היה עליו ללכת עוד הרבה קודם. ובכל זאת, עדיין לא יכול היה לוותר לדייויד. הזמן הזה שייך לו.

"אני חושבת שהתחתית מפסיקה לפעול בשתיים עשרה וחצי,"  הוסיפה אנדריאה, מביטה בבעלה.

"או," הרגיע אותה פישר, "אני במדפורד. אני ממילא לא על התחתית."

אנדריאה יצאה.

"עוד קוניאק?" הציע דייויד. פישר קירב אליו את כוסו.

"לא ידעתי שזה הציק לך כל כך," התגונן פישר בקול רוגן משהו. "למה לא אמרת כלום?"

"אה, שטויות, שטויות," מחה דייויד. "אני לא יודע למה הייתי צריך בכלל להתחיל עם זה."

"תבין," התחיל פישר, אבל דייויד החווה תנועת יד מבטלת. "לא חשוב, דאג, באמת לא חשוב."

"אני רוצה שתדע..." התעקש פישר. דייויד קטע אותו. "זה בסדר, דאג. באמת."

"אני..." ניסה פישר.

"אני חושב שאני אפילו צריך להודות לך על הנסיון הזה," הפתיע אותו דייויד. פישר הביט בו, לוודא שאינו לועג לו. "אתה יודע, כל כך קל לשכוח כשאתה פרופסור, ויש לך את כל הכוח והמעמד והנגישות לאמצעים, לקרנות, כל כך קל לשכוח איך זה להיות סטודנט, ואין לך עבודה, אפילו דוקטורט אין לך, ואתה תלוי במנחה שלך, ברצון הטוב שלו... כל כך קל לשכוח, כשאתה מרוויח טוב, מה זה להיות דחוק בכסף, מה זה לחיות על המבורגרים ונקניקיות, לחשוב פעמיים לפני שאתה יושב לשתות בירה. כל כך קל לשכוח, כשיש לך בית משלך, מה זה כשאתה צריך לגרד שכר דירה לקיץ. כל כך קל לשכוח, כשיש לך קביעות, מה זה כשאתה אפילו לא בטוח אם תהיה לך עבודה זמנית בשנה הבאה... אז אני לא שכחתי. בין השאר בזכות העניין הזה. בשבילי תלמיד זה דבר קדוש. כל דבר שאני יכול לעשות בשבילם, להקל עליהם אפילו במעט את המצוקה הזו. כל פרסום שאני יכול לסדר, כל מילגה, כל משרה...

"סידרתי לך פרסום," הזכיר פישר, "בהיידלברג."

דייויד אימץ את זכרונו. "כן, נכון," פלט לבסוף. "חלק מהקולגות שלי חושבים שאני מגזים," המשיך. "בסמסטר הזה לא עשיתי כמעט כלום כי עבדתי על הצעת מחקר יחד עם שני סטודנטים שלי – נגמר להם המימון ואני דואג מה יהיה אתם בשנה הבאה. את כל הסוף שבוע של חג ההודיה אני הולך לבלות בכתיבת המלצות. זאת העונה, אתה יודע. וכשאנחנו נוסעים, אני תמיד מציע לסטודנטים שלי לגור אצלנו, לשמור על הבית. יש אנשים שהיו מנסים להוציא מזה כמה גרושים, לנסות להשכיר לקיץ. אני מעדיף לעזור לסטודנטים שלי."

פישר עמד להזכיר לדייויד איך אירח אותו בביתו לשבועיים. לאחר רגע התחרט.

"אתה רואה," סיכם דייויד. "אני באמת חייב לך תודה. ברצינות."

"התלמידים שלך צריכים להודות לי," גיחך פישר בטינה.

"כן, אני מניח," הסכים דייויד.

הם שתו את שארית המשקה בכוסות, פישר מפטפט על דא ועל הא, דייויד עושה כמיטב יכולתו להשיב.

"בוא," אמר דייויד לבסוף, "אני אסיע אותך."

פישר הביט בשעונו: עשרה לאחת. הוא ידע היטב שכאן עליו למחות בתוקף, להזמין מונית. אך המוניות יקרות כל כך. המונית משדה התעופה עלתה הון, ועליו עוד לקחת עוד אחת לשם, חזרה... וחוץ מזה, מהי כפיות הטובה הזו מצד דייויד? מה יקרה אם יסיע אותו? ומה פתאום להעלות נשכחות מלפני יותר מעשרים שנה... עכשיו, כשפרש לגמלאות!

"אני רק אגיד לאנדריאה, שלא תדאג," יצא דייויד. את הבעת פניה של אנדריאה כשבישר לה דייויד שהוא יוצא להסיעו למלונו יכול היה פישר רק לנחש. שותק נהג דייויד במכונית המשפחתית, ג'יפ ירקרק כהה, לאורך כבישים ריקים כמעט, ששלג בשוליהם. פישר השתדל לעזור כמיטב יכולתו בניווט. "אני חושב שצריך לפנות כאן ימינה," הציע. דייויד התעלם, ממשיך לנסוע ישר. "עוד מעט יהיה לך רמזור," הזכיר פישר, "ושם..."

"זה בסדר," חתך דייויד. "אני יודע איפה מדפורד."

"תראה," גמגם פישר כשפנה דייויד להורידו בפתח בית ההארחה.

"לא חשוב, דאג, תשכח מה שאמרתי," שיסע אותו דייויד, אולם פישר המשיך לומר את אשר התכוון מלכתחילה:

"תראה, דייויד, אני פונה לקרן הזאת, בניו יורק..."

דייויד הנהן בעייפות. הוא הבטיח לעשות כמיטב יכולתו. פישר הניח שברגע זה היה מבטיח לו כל מה שיבקש ובלבד שיותר לו לחזור למיטתו. "והספר..." המשיך פישר בתחינה. דייויד הנהן. שישלח לו את כתב היד. כן.

פישר, על אף עייפותו, התקשה לישון. כן, הוא נהג אז שלא כהלכה. פעם אחת. ודווקא את זה זוכר לו דייויד. אף מילה על כל הטוב שהשפיע עליו, השעות שבילה בקריאת טיוטת הדוקטורט שלו, ההמלצות שכתב עבורו, שלא להזכיר את הארוחות בביתו, המגורים על חשבונו. רק את המעידה הפעוטה ההיא הוא זוכר. ועוד לעשות ממנו מפלצת כזו... רק בזכות התנהגותו האיומה, האנוכית, כביכול, נעשה דייויד אב חנון ורחום לתלמידיו! את המילגה לניו יורק לא יקבל. גם את הספר לא יוציא אצלו. מילא, התנחם. גם דייויד, קרוב לודאי, חומד יותר ממה שזימן לו גורלו. ללא ספק הוא חושב את עצמו מועמד ראוי ללמד בהרוורד. והנה הוא צריך לשבת מעברו השני של הנהר, לראות את הרוורד כל העת, ולדעת שלא תוצע לו שם עבודה.

 

עכשיו הזמן לבקש מדייויד את ההמלצה. למעשה, התכוון להעלות את העניין עוד בפגישתם הבוקר, אלא שאז הופיע אותו סטודנט שאת שמו, גילה, שוב שכח, והעניין כולו התמסמס. הוא מוכרח ממש למצוא מקורות הכנסה חליפיים, עכשיו כשפרש. אסור לו להסתמך רק על כספי הפנסיה שלו. ביחוד אמור הדבר בניו יורק, שיוקר המחיה בה הפך בלתי נסבל. פישר תכנן לפנות למספר קרנות כדי לקבל מענקים ומלגות לשנים הקרובות. ביחוד תלה את תקוותו במלגת "ערכי אנוש וערכים יהודיים," שחולקה מטעם קרן יהודית שדייויד, על אף היותו לא יהודי, היה מקורב לעומדים בראשה ואף זכה במלגה מטעמם לפני מספר שנים. הוא ישתמש בכסף לכתוב ספר על מקומה של היהדות בחייו של איינשטיין. ספר פופולרי, לא אקדמי. לספר כזה יש סיכוי להמכר לא רע. אך לפני שיפנה לדייויד עליו לברור היטב את הרגע הנכון, כדי שדייויד ירצה ממש לעזור לו ולא יכתוב המלצה רק לצאת ידי חובה. פישר כיוון את השיחה אל הנסיעות המצפות לו, לדייויד. כך אולי ירגיש אשמה על שהוא זוכה לכל טוב ואילו הוא, מורהו לשעבר, פושט אליו את ידו למלגה אחת צנועה. ללא ספק יגרום לו הדבר להשתדל למענו ביתר שאת.

"אז אתה נוסע לצרפת בקיץ," ציין פישר.

"כן," אישר דייויד. "סיפרתי לך?"

"כל המשפחה."

"כן, החלטנו לעשות מזה חופשה."

"אה," אמר פישר, "אני מקנא בך. מה זה היום לנסוע לאירופה. שום דבר. בזמני זה היה משהו יקר, לא משהו שעושים פעמיים-שלוש בשנה, קפיצה קטנה ודי. פעם – נסיעה לאירופה... זה היה משהו שאולי, אם יש לך מזל, כל ארבע חמש שנים. לבד, כמובן. אין מה לדבר על כל המשפחה."

"אני עוד זוכר את זה בעצמי," אמר דייויד.

"אתה צעיר מדי," ביטל פישר את דבריו.

"לא," התעקש דייויד. "כשהייתי סטודנט, לפני עשרים, עשרים וחמש שנה... אגב," אמר, ממלא קוניאק בכוסות שניהם, "לא אמרתי לך אף פעם כמה כעסתי עליך אז, בגלל הוועידה בהיידלברג..."

פישר התקשה להאמין. כעס עליו? איך?! הוא הרי זה שחטאו לו, הוא זה שזכותו לכעוס!

"אה, שטויות," התנצל דייויד. "עברו עשרים שנה. זה הסטוריה."

"אבל... למה..." תהה פישר. "מה פתאום?"

"עזוב," אמר דייויד. "שתיתי יותר מדי. בכלל לא הייתי צריך להזכיר את זה."

"לא," תבע פישר, "אני רוצה לדעת."

הפעם הציץ בו דייויד בפליאה. מה פירוש הוא רוצה לדעת? האמנם כבר שכח?

"עבדנו על פרוייקט משותף," הזכיר לו דייויד.

פישר הנהן. ודאי שהוא זוכר. דייויד עמד אז לסיים אז את הדוקטורט שלו, על האקדמיה הגרמנית בין שתי מלחמות העולם. הוא הציע לו להרצות יחד עמו בועידה בהיידלברג: פישר ידבר על עבודתו המדעית של איינשטיין בברלין, דייויד יספק את הרקע ההיסטורי הכללי. דייויד התלהב כל כך, הודה לו, לפישר, מקרב לב על ההזדמנות שהציע לו. כל זאת זכר פישר היטב. עכשיו מודיע לו דייויד שהוא כועס עליו?!

"אתה נסעת להיידלברג," המשיך דייויד.

"נכון," אישר פישר, זהיר, תוהה היכן הפח.

"פנית למחלקה להסטוריה לקבל מימון."

"כן..."

"הכסף היה מיועד לנסיעות, עם עדיפות גדולה לסטודנטים. הגשת בקשה בשם שנינו, אבל קיבלת מימון רק לאדם אחד. נסעת בעצמך: אפילו לא אמרת לי. אפילו לא הצעת לחלק את הכסף..."

פישר נשם בכבדות, אצבעותיו נעות בעצבנות. כן, הוא נהג אז שלא כהלכה. יש, אולי, קדושים, שהיו מפגינים גדלות נפש, מוסרים לסטודנט את מלוא הסכום. רבים היו לכל הפחות מתחלקים שווה בשווה... לא. הוא אינו קדוש. ומה יכול היה לעשות? כל כך רצה לנסוע לאירופה! בכספו שלו לא היה יכול. תקציבי המחקר שלו היו אפסיים. ומכיסו, ממשכורתו המצומקת... ולחלק את הכסף? כך לא היה איש מהם יכול לנסוע: זה מוגבל לתקציב הסטודנט שלו, זה – למשכורתו העלובה. והרי דייויד התקבל לועידה לגמרי בזכותו. לבדו לא היה מצליח לעולם. הוא היה הוגן כלפיו. נתן לו את כל הקרדיט המגיע לו. הוא זוכר היטב איך פנה אל הקהל, "אני מציג כאן היום עבודה שעשיתי יחד עם סטודנט מאד מוכשר שלי, דייויד גילרוי..." דייויד היה אז צעיר כל כך, בתחילת דרכו. כה הרבה הזדמנויות ונסיעות עוד ייקרו לפניו!

"הנה," אמר פישר, "עכשיו יש לך הרבה אירופה, כמה שאתה רק רוצה."

דייויד אישר. אפילו יותר ממה שהיה רוצה. רק עכשיו חזר משבוע הרצאות בלונדון ויורק, והקיץ יסע עם כל המשפחה לפריס. את האביב הבא יחלק בין מינכן ואמסטרדם. בכאב לב נאלץ לדחות הזמנה למדריד. אבל שום דבר, חייך דייויד, שום דבר לא יפצה על עוגמת הנפש מאז...

"למה לא אמרת כלום!" נעלב פישר.

דייויד חייך ומשך בכתפיו. "