View this article in English | bilingual

עשרה קצרצרים

דיוקן האמן כאמן

האגדה הזו עתיקה למדי: שני ציירים ביקשו לראות מי מהם ייטיב לצייר ציור הדומה למציאות... אחד הציירים צייר חזית בית, והאשליה היתה כה מושלמת, כה מדויקת, עד שמתחרהו סבר ברגע הראשון שהפסיד, אבל אז הבין שעליו פשוט להיכנס אל הבית המצויר הזה ולתלות את הציור שצייר מצדו הפנימי של הקיר.

 

המלאך שצילם את אלוהים

למי, בימינו, לא יצא לחלום איך הוא רוצח מלאך? מלאך אמיתי, בעל כנפיים מפוארות, נוצות צחורות כשלג, לב בצורת מגן דוד וכו' וכו'. ועוד בפגיון, אח, איזו הסתבכות מענגת! (אגב, מדוע פגיון, ולא אקדח, למשל? ברור - אקדח  הוא נשק של פחדנים. כותש קרח? אקזוטי מדי. להביור סתם מושך תשומת לב. גם מפוחית, כמובן, יכולה להרוג. אבל רק באגדות.) והכול בשביל מה? בשביל איזה אלבום תצלומים משעמם. מילא, משעמם. גם לא מוכיח דבר. ים, ים ושוב ים! מה חשב לו הייצור המכונף הזה, לצלם רק ים? הנה, התצלום שבסוף האלבום, למשל - הרי הוא בדיוק כמו התצלומים שקדמו לו. נו, אולי רק במבט נוסף, זהיר, אפשר לזהות שבחציו העליון של התצלום הזה רואים... לעזאזל, שוב ים. ואילו בחציו התחתון - שמים. באף אחד משני המרחבים האלה לא רואים רגליים של איזו דמות זעירה, טובעת, שנכנסה לפריים בטעות.

 

סיפור שלא יירד בו שלג

גם בסיפור הזה לא יירד שלג, השוליים סביבו אינם רחבים דיים. ובכלל, ברצוני רק להעיר שלעתים כדאי לצאת לחדר המדרגות בלי להציץ קודם בעינית הדלת, ולו כדי להיתקל בזקן מהדירה שממול. חמישים ושלוש שנים היה נשוי; עכשיו אין לו אפילו למי להדליק את האור.

 

כרומו

סיפור האהבה שלהם הסתיים לפני שנים רבות. הוא עדיין כותב את שמה כפתרון להגדרות שמתאימות מבחינת האורך בתשבצים. שתי מילים: ארבע אותיות וחמש אותיות. פעם, בתחנת אוטובוס, נדמה לו שהוא מזהה אותה, מחכה בתחנה מעברו השני של הרחוב. ידיו רועדות בשעה שהוא מוציא את חוברת התשבצים החדשה מהתיק. הוא פותח בעמוד הראשון ומוצא במהירות את ההגדרה המתאימה. גם אחר-כך, באוטובוס, הרעד בידיו לא נפסק. חוד העפרון נשבר כנגד הנייר המבריק.

 

האישה שחלמה שאנסונים דמיוניים

היא שומרת את מסמכיו במגירה העליונה בשידה העתיקה שבחדר השינה, החדר הקרוב ביותר לגשם ובו בזמן הרחוק ביותר מהגשם ומהחלום שבו היא נכנסת לחנות לתקליטי ויניל בעיר זרה. המוכר מנסה לעזור לה. היא נזכרת ברישום של גשר על העטיפה. לא, מעולם לא שמע על השאנסון הישן שהיא מחפשת, שמתחיל במילים "האהבה היא חותמת חדשה בדרכונו של מת".

 

אדגר אלן פו ביידיש

בינתיים לא מצאתי בגוגל עדויות חדשות לאמיתותו של הסיפור הזה. לפני כמה חודשים, בניו יורק, התיישב לידי ברכבת התחתית זקן אחד חובש ברט. הוא הוציא ממכנסיו ארנק, בדק משהו באחד התאים והחזיר את הארנק לכיס. אחרי שהציץ בספר שקראתי שאל באנגלית אם אני מישראל.

"אני מכיר את האותיות," צחק. הוא סיפר שבשנות החמישים תרגם ליידיש כמה סיפורים של אדגר אלן פו (בייחוד היה גאה בתרגום ל"חיפושית הזהב"), אך לא מצא לתרגומים האלה מו"ל. כשאמרתי לו שבימינו אפשר בקלות להעלות את תרגומיו לרשת, אורו פניו. "הבת שלי תוכל לעזור לי," אמר, "היא מבינה במחשבים." הוא שוב הוציא מכיס מכנסיו את ארנק העור, אולי התכוון להראות לי תצלום של בתו אך מיד החזיר אותו. "קוראים לה לינדה," אמר. "בעצם, עלי לעבור על התרגומים שוב, ואני בכלל לא זוכר היכן שמרתי אותם. זה היה לפני כל כך הרבה זמן... אתה יודע, הוא סופר מצמרר, פו, תרגמתי אותו רק כדי להרגיש שאני נורמלי," הוא השתהה, קימט את מצחו כמנסה להיזכר, "אחר כך חשבתי שאולי בכל זאת עשיתי משהו בעל ערך."

"התחנה שלי," אמר כשהגענו לקווינס ומישש את כיסיו, מוודא שהארנק עוד שם. צפיתי בו מחלון הקרון: הזקן עם הברט התעכב על הרציף. נדמה היה שהוא מניח להמון לחלוף על פניו לפני שהוא פונה לכיוון המדרגות הנעות; אולי עמד לעלות לרכבת הנגדית.

 

גיברלטר, סיפור אהבה

סלחי לי על כל פגמיו של הסיפור הזה, על אודות פיל אפריקני אחד שברח בחורף מגן החיות בגיברלטר, ונראה כעבור שבוע, לפנות בוקר, תחילה מסתובב מעט מבולבל ליד היציאה מתחנת המטרו קאסה דה קמפו במדריד, ואחר כך במרחק כמה מאות מטרים משם, מתקרב והולך ומדלג בצעדי ענק מאוהב לכניסה של גן החיות של בירת ספרד.

 

שיר ערש לשחקן שח זקן

בתחזית הועלתה אפשרות לגשם, אבל בינתיים היה בהיר. מעט קרעי עבים ארוכים שטו ברקיע ותו לא. זקן אחד הניח את זרועותיו על שולחן השיש בפארק, השעין את ראשו על כפות ידיו ונרדם. כמה ילדים ששיחקו בפארק התגנבו אליו, הזיזו את הכלים על הלוח, צחקו ורצו משם. הזקן התעורר משנתו הקצרה ובחן בהשלמה את מצב הכלים על שולחן השיש. הוא הסיע רגלי קדימה.

 

על פער הזמנים בין השירה לפרוזה

שעון הקיר הראה חצות ודקה. נפגשו סופר ומשורר. "המוזה שלי," אמר הסופר, "עזבה אותי." המשורר ענה לו: "אז תכתוב על זה." הסופר דמע קלות: "והיא עם מישהו אחר עכשיו." המשורר אמר, "אז תכתוב על זה." הסופר אמר: "אבל אני חושד שיש לו עיניים כחולות." "אז תכתוב על זה," הציע המשורר, "או שפשוט תרביץ לו." "אולי היא לא אהבה אותי," אמר הסופר, "כן, אולי היא לא אהבה אותי אף פעם." המשורר אמר: "אז תכתוב על זה. או שתרביץ לו. הוא חזק?" "לא אמרתי שהוא חזק," התנגד הסופר, "אמרתי שיש לו עיניים כחולות." "אז תכתוב על זה." "תגיד, מה אתה בעצם רוצה ממני?" צעק הסופר, "תכתוב על זה אתה." המשורר הופתע: "למה אתה מציע לי לכתוב?" "כי אתה הצעת לי," ענה הסופר, "אתה הצעת לי לכתוב." "לא הצעתי לך כלום," אמר המשורר ומשך בכתפיו. "מה זאת אומרת, כרגע הצעת לי. חמש פעמים." "אני לא יודע על מה אתה מדבר." "על זה שהמוזה שלי עזבה אותי..." "אז תכתוב על זה..." "אתה רואה, עוד פעם אתה..." הסופר זינק, תלש את שעון הקיר מהקיר והכה את המשורר בכל הכוח. השעה היתה חצות ושלוש דקות.

 

לכחול אין דרום

לילה אחד, עתיר בנדודי שינה, דילג המשורר לפתע אל חלום, שבו ניצב מול קיר של בית מט ליפול. בידיו היה מכחול שנטף ממנו צבע כחול. קול נחוש הורה לו לצייר על הקיר את הצבע השחור. האם זה אפשרי בכלל, חשב המשורר, לצייר שחור בכחול? ומיד התעורר. בספר עתיק לפתרון חלומות מצא שהבית שחלם עליו הוא בית של שיר. המשורר הביט בפתרון בתמיהה, שגברה והלכה. הוא תהה אם לא הגיע הרגע לעבור לכתוב פרוזה.