View this article in English | bilingual

שנות השמיטה שלי

לכשאזדקן, בעוד כך וכך רבעי שנה, יהיו לי ליקויים רבים, קוגניטיביים ואחרים. תמיד אהיה עצבנית ואחשוב שמאוחר. מאוחר מידי. הכל מאחורי.

לכשאזדקן, שוב ושוב לא אזכור מה אמרו לי לפני רגע. המומה, אשתהה באמצע הרחוב ואשאל את עצמי בדרך לאן הייתי? ובביתי שלי לא אדע לשם מה פתחתי את המקרר.

חוץ מכל אלה, גם אחשוב שכל יום הוא יום שבת, ושקוראים לי שימחה. 

כיוון שאלה ירבצו בתודעתי - אדליק נרות שבת כל יום בשעת דמדומים, ועל מנת לדעת את התשובה לשאלה מתי נכנסת השבת, אדפוק בדלת של השכנים ממול, שיגידו לי.

לא אחת, אחרי שכבר אדע מתי נכנסת השבת ואשכח, אשאל אותם למה התחפשו הילדים שלהם, למרות שפורים כבר עבר, והילדים שלהם בני ארבעים. אטרטר אותם. כמה פעמים ביום אני אבקש שיתנו לי חצילים, לסלט החצילים שלי, וגם סוכר אני אבקש מהם, כמה פעמים ביום, למרות שתהיה לי סוכרת.

כעבור זמן יישברו שכני ויפנו לילדים שלי, שגם יהיו כבר מבוגרים, ויפצירו בהם שיעשו כל מאמץ, למרות הקושי הרגשי הגדול, למצוא לי מקום בבית אבות הכי טוב שיש, והם אפילו יתנו להם מספרים והמלצות.

תחילה, ישללו הילדים שלי את הרעיון מכל וכל, אבל אחר כך אני אסע במשפחתית של הקטן,  עם אשתו, ובתי ובעלה – לבית האבות המובחר שהם מצאו לי – באמצע פרדסים, הרבה אחרי קריית מלאכי. וכל הדרך אשתוק ברוגז, כי תשרוץ במוחי הידיעה, שכולם התייצבו לנסיעה הזאת בשביל לשמור שלא אברח. מהשתיקה שלהם בחלל המכונית, ארגיש שנמאסתי עליהם, שאהבתם אלי נשחקה, שהסקלרוזה שלי מחסלת את הרגש החיובי כלפי.

אחרי שהם יסדירו את הניירות בקבלה ויגידו לי: "מאמי, איזה חדר מתוק יש לך," הם ייסעו, ויחזרו לבקר אותי אחת לשבוע:  בשבת.  וככה אני אדע ששבת היום, כי באו לבקרני – תאמר לי בתי, חיוך סלחני על פניה היפים.

בעיני רוחי אדמיין אותה מספרת לחברותיה שהיא חשה תוגה גדולה ובלתי נמנעת בגלל מצבי, לאן שהידרדרתי, כלומר לא אני אשמה, הזמן פשוט עשה את שלו, תחזור ותדגיש, הזמן, אין מה לעשות, זה הזמן, השחיקה, השנים, מי היה מאמין?

 

שכן, לכשאזדקן - אהיה במצב נורא. אשב על כיסא גלגלים, הראש שלי, בעצם כמעט כל פלג הגוף העליון שלי, יהיה מוטה הצידה בצורה מעוותת, ואני אראה רק חצאי אנשים, חלקי צמרות עצים, והרבה שמים, יותר ממה שראיתי כל החיים שלי.

ביום חם עם שמש חזקה, עוד בארוחת הבוקר, ירכיבו לי במוסד משקפי שמש. זולים, מסריחים, מלוכלכים, בכלל לא שקופים, ואראה כל כך נלעגת.

לפעמים יגידו לי שהייתי פעם, הו הה מי שהייתי פעם. אנשים הצדיעו לי ולאבא שלי ביום העצמאות, ולא רק ביום העצמאות, בכל הזדמנות שאבא שלי זכה להוקרה הראויה לו כלוחם חרות וצדק זכיתי גם אני לכבוד בעקבותיו, ויגידו לי שאמא שלי היתה אשה מדהימה, שעזרה למדינה, בסתר, שהיתה גיבורה, בסתר,  ואחרי שהאמריקאים גילו שהיא ריגלה לטובת ישראל, אמא שלי לא בגדה, וישבה בכלא האמריקאי עד צאת נשמתה. לא, היא לא בגדה, אמא שלי, יגידו לי, ולפני מותה, בשניה האחרונה לפני שהלכה, מלמלה: "טוב למות בעד ארצינו."

בזמן שיגוללו בפני את שורשי הנעלים, אני אצחק להם בפנים, אני אשתין מרוב צחוק, וכלתי תגיד: "היא שוב השתינה על עצמה, הזקנה שלכם."

אני אשנא אותם. אחשוב שהם רוצים את הכסף שלי, למרות שלא יהיה לי בכלל כסף. אחסל אותו כמה שנים קודם. אגיד להם בפנים שהם רק מחכים שאמות, בגלל הכסף שלי, והם יאמרו: "מה פתאום? מאיפה באים לך הרעיונות האלה?" ואני אגיד: "האמנזיה מדברת מגרוני, אני מתה משכחה."

אהיה לוליינית של רגשות, של מצבי רוח. פתאום אוהב אותם, ופתאום לא. אשנה מזג במהירות מדאיגה. גם הרופאים ידאגו. כולם ידאגו מאוד, אבל יידעו שאין מה לעשות, פעם הייתי משהו והיום אני משהו. ככה זה החיים.

בחוש השישי שלי אקלוט שהם עושים כל הזמן השוואות בין עבר והווה, ואומר להם, בפנים אומר להם: "מה אתם חושבים שיומכם לא יבוא? יומכם יבוא, יומכם בוא יבוא!"

אצעק על היקרים לי ביותר, מישהו מהם יקום לבקש מהצוות הרפואי שיזריקו לי משהו, אבל עד שתבוא האחות, אספיק להגיד להם שהם עלובי נפש ומדולדלי נשמה, שלא מקיימים אפילו חמישה מתוך עשרת הדיברות. אהיה גסה, אל כולם,  כי אחשוד שהם גונבים לי את הבצל, כדי שלא אוכל להכין אוכל לשבת. כבר מהבצל הם יקצצו לי את הכנפיים, עם ה"לטובתי" הזה. אני לא אפול בפח.

"אהה," אדבר אליהם, "...זה אתם שגונבים לי את הבצל, מלוכלכים שכמוכם, טינופות, טינופות," וכשאגיד טינופות יעוף לי רוק מהפה, גם על עצמי, וזה ימצא חן בעיני ואגיד "טינופות" במשך חודשים, כמעט כל כמה דקות, וחתני יגיד לבתי כמה עלובה האשה הזאת, כי יחשוב שאני חצי חרשת, למרות שאשמע מצויין. חתני יגיד שזקנתי מביישת את נעורי.

פעמיים שלוש בשבוע יחרידו את המוסד הצרחות שלי,  כי אני אצרח פתאום. מהמעמקים של הנפש, תצא לי צרחה כזאת איומה, צרחה צדדית. הרי אהיה חצי מעוותת לצד ימין או שמאל ( יש דברים שקשה לנבא).

יגידו: "היא שוב צורחת," ורק אחרי שימצאו לי את הבצל שלי - ארדם, רגועה, נינוחה, לא חשוב אם יהיו לי אורחים או לא, אם לילה או יום, העיקר שאחפון בצל באגרופי הרועד.

 

כמה טוב יהיה לכשאזדקן! סוף סוף אהיה חופשיה מנטל ההתנהגות, סוף סוף אפול על החברה, והחברה, לא תהיה לה ברירה, אלא לפתוח ולהרים אלונקות מתחתי. כל שיהיה מוטל עלי לעשות הוא להמשיך לצנוח, בלי מאמץ, אל הנשיה.

כל נימוסי יהיו גרועים. אהווה בושה וחרפה למין האנושי, וקרובי – יהיה להם כל כך קשה לשאת את זה!  הם ידברו על כך בחופשיות לידי, הלוא יחשבו שאני כבדת שמיעה. ידברו הרבה על הפער בין איך שהייתי למה שנהיה ממני. ואני? אני אתפרץ בין דברים, אצביע על אנשים עם יד רופפת, אנעץ מבטים בזקנים אחרים ובאורחים שלהם, ואשיר להם: הנה בא השלום הוא יצא לדרכו שלשום.

לכשאזדקן - אוכל עם הידיים, לא אשתמש במפית אלא בחצאית, אערבב בין השמות הפרטיים, לא אזהה את ילדי, אהיה שרויה בשיטיון גמור.

תיעלם לי ההירארכיה בחשיבה, יתבלבל לי ההבדל בין תפל ועיקר. בכלל ייעלמו לי ההירארכיות ולא אחזיק ממישהו בגלל שהוא עשיר, אמן דגול, מדען, או עיתונאי שחשף פרשיית שחיתות גדולה. לא אחזיק מאף אחד, גם לא מעצמי.

יהיו לי התקפים של הסתגרות ושל קשיות. לא רק בשרירים ובמערכת העצבים, אלא גם בלב. אהיה זקנה קשה, עם לב קשה. בסוף הביקורים בשבתות אומר לקרובי: "עופו לי מהעיניים," למרות שבקושי אראה. זה כן. הרשתיות שלי יבגדו בי, בניגוד לעור התוף.

אנשים יעופו לי מהעיניים, ואני סוף סוף אוציא מהפה את השיניים התותבות שלי ואסתכל מבעד לחלון על האורחים שלי, הילדים שלי, בני הזוג שלהם מתרחקים, ואחר כך אתיק את המבט שלי אל העצים, עד כמה שמגבלותי יאפשרו, ואזכר במשהו רחוק מאוד, מהילדות הרחוקה שלי, שיגרום לי לרצות לקום. ואז אני אגשש אחר המקל שלי, שיתלו לי על הכיסא גלגלים.

יהיה לי מקל יפה, אני אדרוש יפה. אני אדרוש ספרדי. מישהו יצטרך לנסוע עד סרגוסה להביא לי אותו. המקל הספרדי יעזור לי לקום ולראות קצת יותר מקרוב את הצמרות, את הכתם המתעתע שלהם, ואני אצעד כמה צעדים עם המקל, אבל אחר כך לא יהיה לי כוח לחזור לכיסא. יצטרכו לקרוא לאח, או לאחות, שזאת, העקומה, עם הבצל לשבת, שוב ניסתה לקום.