View this article in English | bilingual

שום גמדים לא יבואו

 

מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית עבודה שוק בית עבודה - בית - קופת חולים - בית - עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה.

האוכל שמתי להם על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכל בפנים. אני עומדת שנופלות לי הקטיושות על הראש, ומה הראש שלי מחזיק בפנים?  אם אכלו את הקוסקוס עד מתי שנפלה הראשונה או שהיו יורדים למקלט על בטן ריקה. אני סופרת אותם מפֹּה שהם כולם שמה רצים למקלט: קובי, חיים, אושרי, אתי, דודי, איציק. אני אומרת לרגליים שלי ללכת לבית. הרגליים שלי לא הולכים. אני על הנדנדה של המגרש משחקים, הרגליים דוחפים את האדמה. יושבת בנדנדה של הילדים אני, מתנדנדת, קדימה-אחורה-קדימה-אחורה, חושך מצרים. נפלה הראשונה, הורידה את כל החשמל של העיירה. רק המנורות של המושב בהר השני דולקות. כל הבתים שלהם והלולים שלהם עם אור. גם בכפר בצד השני יש להם אור. אני יושבת מתנדנדת: הי סימונה מונה מדימואונה הי סימונה מונה מדימואונה. מתי שהנדנדה עוצרת לי אני אומרת: סימי ידך ביאָ-אָדי אני שֵאֵ-לָך ואת שֵאֵל-לי ומתחילה לבכות. 

מתי שירדה השנייה, צעקתי, נפלתי על האדמה וצעקתי. צעקתי, הפה פתוח הכי גדול, והצעקה שלי אני לא שמעתי אותה. לא מהגרון הייתי צועקת, מהלב הייתי צועקת. אחרי הלב, מהבטן. גמרתי לצעוק, התחלתי להקיא. הייתי שוכבת ומקיאה ומקיאה, לא רואה מה מקיאה, בגלל החושך. בסוף לא היה לי מה להוציא. רק מים. אחרי זה, גם המים נגמרו לי.  מתי שקמתי הרגשתי שירד לי הברזל שהיה יושב לי שמה שש שנים.

אח, יא רב, כמה טוב. הלך הברזל שהיה יושב לי על הלב, שהיה עושה אותו קרח. איך הייתי שש שנים עם הלב שלי בפריזר, איך? אני יושבת על הנדנדה, אני מורידה את המטפחת מהראש, מנגבת עם המטפחת את הפה. זורקת את המטפחת רחוק. הצד שנפלה הקטיושה השנייה, אני חושבת שזה הצד של הבית, רוצה לרוץ לראות שכולם בסדר: קובי, חיים, אושרי, אתי, דודי, איציק.  הרגליים של סימונה דוחפים את האדמה לנדנד אותה, הי סימונה מונה מדימונה מונה, לא שומעים אותי הרגליים שלי שאני אומרת להם ללכת לבית. אני עם הגב שלי לבלוקים. בכביש למעלה אני שומעת את הצעקות, אנשים רצים, עוד רגע יתחיל האוטו שמוריד למקלטים, יבואו האמבולנסים, המכבה אש. הרגליים שלי עוצרים את הנדנדה, מתחילים ללכת לצד השני מהמקום שהבלוק שלי עומד. לא יודעת לאיפה הולכים לי. יורדת מסביב למדורגים לאיפה שהבית של ריקי. לא נכנסים לי הרגליים למקלט שלה. לוקחים אותי בירידה.

הלוואי שהייתי יכולה לעשות ממני עשרים חתיכות. כל חתיכה שלי הייתי מעמידה אותה בפינה של העיירה, שלפחות אחת תתפוס את הקטיושה ואני סוף כל סוף יגמור.

 

אני פותחת את הידיים, מסתכלת למעלה לשמים, פותחת גם פה. עושה כמו הילדה הקטנה של מרוקו שהיתה יוצאת לחצר ומחפשת לתפוס את הגשם שייפול לה בתוך הפה, מוציאה את הלשון עד הסוף, עושה את הלשון צלחת שתתפוס איזה טיפה. הילדה שמחה על הגשם שבא מתנה מהשמים, ואני שמחה לקטיושה שתבוא.

נהיה שקט, הפסיקו עם הקטיושות. אצלנו שקט ושמה עובדים על הקטיושה שלי. אלוהים יושב בשמים, רואה את סימונה שרוצה לבוא אליו, יעזור להם שיעיפו את הקטיושה כמו שצריך. חס וחלילה שלא יעזבו אותי חצי בחיים, שוכבת בבית חולים. חס ושלום. רק לא להישאר בכיסא גלגלים. גם כבר עכשיו אני חצי בחיים. שיורידו לי את החצי השני ונגמור. אלוהים, תיתן להם את השכל בשביל שיעשו איתי עבודה חלקה. יא רבּ!  איזה עולם, גם בשביל למות כמו שאת רוצה, את צריכה מזל.

בשביל מה יש לי להיכנס במקלט? בשביל מה יש לי לקום מחר בבוקר? בשביל העבודות? איי! באמת עצוב. איך תעזוב סימונה את העבודות שלה? מה יעשו העבודות של סימונה שהיא תעוף לכוכבים? מסכנות העבודות של סימונה, בטח ישבו עליה שבעה.

העבודות שאני משאירה אותם בבוקר יושבות לי בבית רגל על רגל, מחכות לרגע שאני יחזור מהעבודות של המעון. איך שאני פותחת את הדלת של הבית, ישר מתנפלת עלי אחת, ותיכף עוד אחת, חושבות מצאו כדור מסמרטוטים. כל היום ישבו בבית, חיכו לסימונה שתבוא להם, ואחרי שנחו להם כל היום, מה, לא יהיה להם את הכוח לשחק איתה? העבודה של הגיהוץ זורקת אותי לכיור, והכיור איך שנהיה ריק מעיף אותי למטאטא, והמטאטא לאמבטיה לרחוץ את הקטנים, והאמבטיה לגז להכין משהו לערב לאכול, ומהגז בחזרה לכיור. ומהכיור להוריד את הכביסה ולקפל אותה, ומהקיפול כביסה לחוט ומחט. רגע אחד לא עוצרות העבודות וצוחקות עלי, צוחקות להם ככה עד האחרונה שמקבלת אותי לידיים שלה ורואה שאין לה מה לזרוק. אין סימונה. רואה שהיא לא יכולה לצחוק יותר עם הפרצוף שיש לי, ועוזבת אותי ליפול על המיטה.

באמת תודה.

רבע לארבע בבוקר. זה הזמן שלי לקום.

קמה ברבע לארבע - מספיקה.

קמה בארבע ועשרה, ארבע ורבע - הלך היום.

עד חמש אין לי מהירות. הידיים - מקלות, כל רגע רוצות לצאת מהכתף. הברכיים לא מחזיקים, הגב למטה הורג מהכאבים. מתחילה התחרות של מה כואב יותר ממה. העקבים של הכף רגל עקבים של סוס. שמו שמה ברזל. הוורידים על יד הברך שמאל - אש.

כשהבעל מת, צריך להחזיר את האישה להיות בחורה איך שהיתה לפני שהכירה אותו. שתתחיל מהמקום שלקח אותה. לא לעזוב אותה הולכת באמצע המדבר עם כל הילדים שלו, שהיא כבר עייפה מכל הלידות. שכל הגוף שלה מלא עם סימנים.

ארבע בבוקר, זה רק העבודות שלא עושות רעש. יקומו התאומים, הלך לי הבוקר. גם שנופלת השמיכה ברצפה, לא מחזירה להם שלא יקומו לי. רק יוצאת לחבלים לתלות. בחורף היה לי גיהנום מהתלייה. בקיץ בסדר. הידיים לא של קרח, גם לא החושך של החורף. מתי שאני לא מספיקה בלילה אני תולה בבוקר, מייבשת על החבלים את כל היום שהלך. המכונת כביסה כבר עבדה להוריד את הכל מהבגדים. בלי זה, הכל רואים עליהם, זה כמו הידיעות אחרונות של המשפחה: מה התלבש כל אחד, מה אכלו, מה עשו, לאיפה הלכו, איך ישנו. אני תולה ואני מזיזה את החבל על הגלגלים שלו. מזיזה והם נוסעים ממני. תקום השמש אחר כך צמאה, תשתה מהם את כל המים.

 

מסעוד הלך והדם שלי הלך ביחד איתו. איזה טיפשה הייתי. חשבתי שרק הדם שלי הלך ביחד איתו לבור, לא חשבתי שעזב לי בפנים משהו ממנו והלך. בכיתי ולא אכלתי והייתי כמעט מתעלפת כל הימים ולא הייתי חושבת על הדבר הזה בכלל. כבר היו רואים אותי כולם שנתפסתי, ואני, עוד לא נכנס לי הדבר הזה בראש. הייתי רואה את עצמי בתוך העיניים של האנשים בכל מקום שהייתי באה ולא מבינה מה העיניים שלהם מדברים אלי. הייתי יוצאת מהבית, מסתכלת חזק בעיניים שלהם, עוד אחד ועוד אחד, על כל העיניים כתוב אותו הדבר: בחיי, האנשים האלה השתגעו. בעיניים שלהם יש אישה בהריון. מסתכלים על אישה אלמנה כאילו זה אישה בהריון. לא ידעתי איך זה. עד שתפסה אותי ריקי המבשלת במטבח של המעון בהפסקת צהריים, סגרה עלינו את הדלת ודיברה איתי, לא חשבתי על כלום. שמעתי אותה ורציתי להרוג את עצמי מהבושה. לא ידעתי איך אני יוצאת מהמטבח שלה, שכולם כבר מדברות עלי חודש, שנתפסתי בהריון ברגע האחרון. אבל ריקי, כמה שיכולה להיות רעה אליך, שאת בצרות רק את ריקי את רוצה על ידך. עשתה לי: "סימונה, תשמעי אותי טוב, את יושבת אצלי עד מתי שהראש שלך עומד ישר על הצוואר שלך. את לא חושבת על מחר, גם לא על אתמול. את רק תחשבי על דבר אחד, על איך שאת יוצאת מפה עם הראש שלך גבוה והעיניים שלך פתוחות עד הסוף. תזכרי, שום דבר רע את לא עשית לאף אחד שאת בהריון".

את שומעת רק את המילים של ריקי: "מה שקרה לך זה ברכה. ילד שילך עם השם של אבא שלו - זה ברכה. עכשיו יש לזה את הפרצוף של הצרה, עוד חצי שנה שתראי מה התבשל לך שמה יבוא לזה פרצוף חדש, וכל המילים שיוציאו מהפה שלהם שיתחלקו עלייך, אל תיתני להם להיכנס לך לאוזניים. שֶמֶן הייתי שמה עלייך, תאמיני לי, שלא יידבק לך כלום, תישבי תישבי, מה קמת? אל תעמדי לי על הסיר, כל המרק יהיה מלח אם תמשיכי לבכות לי ככה לבפנים. אייווה, ככה יותר טוב. חצי חיוך חמוץ זה גם כן משהו לקבל אותו מסימונה. לאיפה את הולכת? לא חבּיבְּתי, היום את לא מנקה".

שמה לי ביד תה עם שיבה, יצאה אליהם, אספה את הכוסות של הנס למגש, סגרה להם את החגיגה: "יאללה בנות, לעבודה, אף גמדים לא יבואו לנקות לכם עכשיו".   

ועוד לא ידעתי ששם לי בפנים שתי התחלות של בנים. הלך לי אחד ובאו לי השניים האלה.    

שבע חודשים אחרי שהלך באו. שניים בול אותו פרצוף, הפרצוף של האבא שלהם.

שום דבר לא לקחו ממני.

 

שלושה סירים אני מעמידה על הגז. אין יום שאני לא עוזבת להם שלושה סירים לצהריים. אתמול עשיתי להם אורז ואפונה וקציצות דג ברסק. היום יש להם קוסקוס. למחר שמתי שוּעית לבנה במים שאני יעשה להם את המרק שהם אוהבים, גם תפוחי אדמה חשבתי לתת להם ודג מטוגן. האנשים חושבים שמסעוד מת ואני חיה. לא נכון! מאה אחוזים לא נכון! מסעוד חי ואני מתה. אני, איך שהוא נפל, נגמרתי. הכל נגמר לי. היה השם שלו בפה שלהם, מלך הפלאפל, ואני הייתי המלכה שלו. ומה עכשיו? הוא עוד מדברים עליו שנשאר המלך, אף אחד לא בא לתפוס לו את המקום שלו, ואני? איפה אני ואיפה הימים שהיו רואים עלי את הצורה של המלכה.

איך שהבעל שלך מת, באים לעשות לך בדיקות של כמה את אוהבת אותו. מתי שהיה חי, את מי זה מעניין? מתי שהבן אדם חי, את יכולה להוציא לו את הנשמה, את יכולה לדבר עליו עם מי שאת רוצה, לעשות לו שם רע. אף אחד לא יזיז את האף שלו בשביל זה. אבל איך שהגבר שלך מת באים לבדוק כל חמש דקות אם את נותנת לו את הכבוד. במקום בנאדם אחד שהיית חיה איתו לבד, איך שאת קמה בבוקר אחרי השבעה את מוצאת את עצמך עם אלף אנשים שיושבים על הכיסא שלו. ומה עבודה שלהם? רק לעשות לך בדיקות אם את בסדר איתו. לא עצלנים בדבר הזה, קשה עובדים עלייך. לא עוזבים אותך רגע אחד לבד. סופרים לך את הדמעות, מגדילים את האוזניים שלהם, את העיניים שלהם, את האף שלהם, רק בשביל לשמוע שאת לא צוחקת חס ושלום. לראות שלא התחלת לשים או-דֶה-קולון או איפור, רוצים ממך שתמותי ביחד איתו. הוא מת להם בתוך האדמה, ואת - שתסתובבי להם מתה על האדמה.

גבר שיסתכל עלייך יותר מדי, שתי שניות יעמדו עלייך העיניים שלו, עוד רגע הם הורגים אותו שלא ייגע לך בכבוד שלך.

מתי שרואים אותך שאת גמורה, נהיה להם כבד על הלב, הלב שלהם נהיה שחור. מה הם עושים בשביל שיחזור להם הלב הקל? שופכים את הרחמנות שלהם על הראש שלך. דלי של מים בסוף של השטיפה, מים שחורים, זה הרחמנות שלהם. שפכו עלייך את הרחמנות שלהם, עכשיו עומד הלב שלהם נקי. איזה נקי, מבריק הלב שלהם נהיה רק מזה שהם חושבים כמה הם טובים. ואת, מה איתך? את עומדת שמה, רטובה עד העצם וגם מלוכלכת מהמים השחורים שלהם.

מתי שאת בורחת מהמים של הרחמנות של האנשים, חס וחלילה שלא תיפלי לתוך הסוכר של האלמנוֹת.

מהיום הראשון שלי של האלמנה, הייתי מדברת לעצמי: סימונה, אסור לך שתשימי רגל אחת בתוך המקום של האלמנות, שאם את נדבקת לשמה אין לך איך לצאת, וגם הם מושכות אותך החוצה מהאנשים. האלמנות של העיירה, זה חג בשבילהם שיש אחת חדשה. המזל שלך והמזל שלהם, אותו צבע ואותו צורה יש לו. הם רק רוצות ממך את הדבר הזה: שתבואי אליהם ותהיי ביחד איתם. שתשבי איתם וילמדו אותך את התורה שלהם של האלמנות.

שש שנים אני מסתכלת ברגליים שלי רק בשביל זה. מסתכלת טוב טוב איפה אני שמה את הרגל, רק בשביל שאני לא יקום יום אחד ימצא את עצמי שנפלתי לתוך החרא של האלמנות.

 

אין לי הכוח להחזיק את הידיים פתוחים בשביל הקטיושה. היה לי רק דבר אחד בחיים שבשבילו הייתי מחזיקה את היד פתוחה בלי הפסקה, הלך הדבר הזה נסגרה לי היד. לאן הולכת הגיברת סימונה בלילה? לאיפה לוקחים אותה הרגליים שלה? למגרש כדורגל בסוף של העיירה. בצד הזה עוד לא ירדה לנו, אינשאללה תבוא היום לפה. זורקת הגיברת סימונה מהכתף את התיק שלה, עומדת בדשא של הכדורגל. הדשא יבש. אין להם מים בארץ, כל הזמן בוכים שאין להם מים, רק בשביל הדשא של הכדורגל מוצאים מים. המזל של סימונה שהיום לא עשו ממטרות. עומדת סימונה בדשא, נכנס לה בראש השיגעון. נכנס השיגעון בתוך הראש, פותח לה את הפה שתשיר: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, מכל הלילות? שבכל הלילות סימונה עושה עבודות ועוד עבודות. הלילה הזה, הלילה הזה, שתבוא הקטיושה תיקח את סימונה שמחכה לה. סימונה קוראת למלאך המוות שיבוא לקחת אותה, לא בא מלאך המוות. מי בא? בא השיגעון!

מסכנים הילדים. לפחות שאם אני הולכת להם, שיבוא להם קצת כבוד ממני. שייתנו להם כסף בגלל שאני מתה מקטיושה. מי שמצליח למות מהערבים בארץ שלנו, יש עליו כבוד של מלך. מי שמשתגע הלך על כל המשפחה שלו. מי ירצה לקחת את אתי אחרי שידברו עליה שאמא שלה מהבּוּלה?