When I grow old, in however many three-month intervals, I'll gain more and more disabilities, cognitive and otherwise. I'll always be on edge and I'll always be thinking that it's late, too late, everything's now behind me.

When I grow old, over and over again I won't be able to remember what I'd been told only a minute ago. Dazed, I'll stop in the middle of the street and ask myself where it was that I was going. At home I won't know why I'd opened the fridge.

On top of all that I'll probably think that my name is Joy and that every day is Saturday.

With that on my mind, I'll light Sabbath candles every day at twilight, and then, just so I know exactly when the Sabbath begins, I'll knock on my neighbors' door across the hall so that they can tell me.

Often, once I've found out when the Sabbath begins and after I forget the answer, I'll ask them what costumes their children wore for Purim, even though the holiday is long over and their children are forty years old. I'll hassle them. Several times a day I'll ask to borrow some eggplant for my babaganoush, and then I'll ask for some sugar too, also several times a day, even though I'll have diabetes.

After a while, my neighbors will have had enough and they'll call my children, who will have also grown up, of course, and beg them to do whatever is necessary, despite the emotional toll, to find me a place in the best old age home there is. They'll even be ready with some phone numbers and references.

At first, my children won't hear of it, but later my youngest and his wife, and my daughter and her husband will take me to the select old age home they've found for me, way down south, miles past the next town. And I'll sulk the whole way there, because I'll be consumed by how they've all come along to make sure that I don't run away. Their silence will show me that they're sick of me, that their love has worn thin, that my sclerosis is gnawing away at the warm feelings they have for me.

Once they finish the paperwork at the reception desk and say, "What a sweet room you have, Mother," they'll drive off, coming back to visit once a week on Saturdays. And that's how I'll know it's Saturday, because they've come to see me, my daughter will say, a forgiving smile on her pretty face.

In my mind I'll picture her telling her friends that she feels a vast and inevitable sorrow because of my condition and because of how much I've deteriorated, which isn't to say that I'm to blame, it's just that time has extracted its price, she'll repeat. Time, there's no stopping it, it's time wearing me down, who'd have thought? Because when I grow old I'll be in terrible shape. I'll sit in my wheelchair. My head, in fact most of the upper part of my body, will be in a misshapen sprawl and I'll only be able to see halves of people, parts of treetops and lots of sky. More than I've seen my whole life. On a hot day with the sun beating down, the people at the home will put sunglasses on me right after breakfast. Cheap ones, smelly, dirty, you can't even see through them, and I'll look so pathetic.

Sometimes they'll tell me how I used to be. Boy what a person I used to be. People used to salute my father on Israeli Independence Day, and me as well. And not just on Independence Day, but whenever my father won the glory he deserved as a fighter for freedom and justice and I got to share in it. They'll tell me about my mother, an amazing woman who helped the country in secret ways, a secret hero who had never compromised herself.

As they carry on about my noble origins, I'll laugh right in their faces, I'll laugh so hard I'll pee, and my daughter-in-law will say: "She's gone and peed herself again, your old lady."

I'll hate them. I'll think they're after my money, even though I won't have any. I'll have spent it all a few years before. I'll tell them straight out that they're just waiting for me to die, on account of my money, and they'll say, "What makes you say that? Where do you get those ideas?" and I'll say: "It's my amnesia speaking, I'm dying of forgetfulness."

I'll be an emotional acrobat, a juggler of moods. One minute I'll adore them, and then suddenly not. I'll change temperaments at an alarming speed. The doctors will be alarmed too. Everyone will be alarmed, but they'll know there's nothing to be done, once I was one thing and now I'm something else. Such is life.

With my sixth sense I'll pick up on the way they keep comparing between past and present, and I'll tell them, straight to their faces I'll tell them: "What do you think? You think your day won't come? Your day will come. It surely will."

I'll yell at those dearest to my heart, and one of them will get up and ask the medical staff to give me a shot or something, but by the time the nurse arrives, I'll have told my dearest that they're pathetic, they have no souls, they're desecrating the Fifth. I'll be rude to everyone, because I'll suspect that they're stealing my onion so I can't make my Sabbath meal. "Aha," I'll tell them. "It's you who keeps stealing my onion, you filthy scumbags. Scum, that's what you are, scum," and as I say the word "scum," I'll let loose some spit, and it will land on me too, and I'll like it and I'll keep saying "scum" for months on end, practically every few minutes, and my son-in-law will tell my daughter how pitiful she is, this woman, because he'll think I'm half-deaf, though I'll hear just fine. My son-in-law will say that my old age is a disgrace to my youth.

Two or three times a week, I'll start screaming out of the blue and my screams will rock the building. From the depths of my soul will arise the most godawful shriek, but a side-shriek: after all, I'll be all slumped to the right or to the left (some things are hard to predict).

They'll say, "She's screaming again," and only after they find my onion will I fall asleep, calm, reassured, never mind whether there's company or not, whether it's nighttime or daytime, as long as I'm clutching an onion in my shaking fist.

How nice it will be when I grow old! At last I'll be free from the shackles of decorum, at last I'll be a burden to society, and society will have no choice but to unfold the stretcher and carry me. All I'll have to do is carry on sinking, effortlessly, into oblivion.

My manners will be atrocious. I'll be a disgrace to mankind, and my family—they'll find it so hard to bear! They'll talk about it openly in my presence, they'll think I'm hard of hearing, after all. They'll talk a lot about the difference between the way I used to be and what I turned into.

As for me, I'll break into their conversations. I'll point at people with my limp hand, I'll stare at other old geezers and their guests, and I'll sing, "Give peace a chance, so people can dance."

When I grow old, I'll eat with my hands, I'll use my skirt for a napkin, I'll get first names mixed up, I won't recognize my children, I'll be utterly demented.

My thinking will be jumbled, without rhyme or reason, without any sense of what's central and what's marginal. I'll lose all grasp of social distinctions and I won't give a hoot that someone is rich, or a renowned artist, or a scientist or a journalist who's blown the whistle on a major scandal. I won't give a hoot about anyone, myself included. I'll have stretches of silence and of stiffness. Not just in my joints and my nerves, but in my heart, too. I'll be a stiff, mean old lady, mean-hearted too. When the Saturday visits are over, I'll tell my family: "Get the hell out of here. I can't stand the sight of you," even though I'll barely be able to see. Oh yes—my retinas will betray me. Unlike my eardrums.

People will get the hell out of there, and I'll finally be able to take out my dentures and look out the window at my guests walking away—my children and their spouses—and then I'll turn to look at the trees, as far as my restricted movement allows, and I'll recall something far away, in my distant childhood, that will make me want to get up, and then I'll reach for my cane, which they'll hang on my wheelchair.

I'll have a pretty cane, I'll insist on a pretty one. I'll insist on one from Spain. Someone will have to go all the way to Saragossa to get it for me. The Spanish cane will help me get out of the chair and see the treetops from closer up, the shimmering spot of treetops, and I'll take a few steps with my cane, but then I won't have enough strength to get back into my chair. They'll have to call a nurse and tell him or her that the old lady, the lopsided one with her Sabbath onion, tried to get up again.

Copyright © Orly Castel-Bloom. Copyright © in the translation by the Institute for the Translation of Hebrew Literature. By arrangement with The Institute for the Translation of Hebrew Literature. All rights reserved.

לכשאזדקן, בעוד כך וכך רבעי שנה, יהיו לי ליקויים רבים, קוגניטיביים ואחרים. תמיד אהיה עצבנית ואחשוב שמאוחר. מאוחר מידי. הכל מאחורי.

לכשאזדקן, שוב ושוב לא אזכור מה אמרו לי לפני רגע. המומה, אשתהה באמצע הרחוב ואשאל את עצמי בדרך לאן הייתי? ובביתי שלי לא אדע לשם מה פתחתי את המקרר.

חוץ מכל אלה, גם אחשוב שכל יום הוא יום שבת, ושקוראים לי שימחה. 

כיוון שאלה ירבצו בתודעתי - אדליק נרות שבת כל יום בשעת דמדומים, ועל מנת לדעת את התשובה לשאלה מתי נכנסת השבת, אדפוק בדלת של השכנים ממול, שיגידו לי.

לא אחת, אחרי שכבר אדע מתי נכנסת השבת ואשכח, אשאל אותם למה התחפשו הילדים שלהם, למרות שפורים כבר עבר, והילדים שלהם בני ארבעים. אטרטר אותם. כמה פעמים ביום אני אבקש שיתנו לי חצילים, לסלט החצילים שלי, וגם סוכר אני אבקש מהם, כמה פעמים ביום, למרות שתהיה לי סוכרת.

כעבור זמן יישברו שכני ויפנו לילדים שלי, שגם יהיו כבר מבוגרים, ויפצירו בהם שיעשו כל מאמץ, למרות הקושי הרגשי הגדול, למצוא לי מקום בבית אבות הכי טוב שיש, והם אפילו יתנו להם מספרים והמלצות.

תחילה, ישללו הילדים שלי את הרעיון מכל וכל, אבל אחר כך אני אסע במשפחתית של הקטן,  עם אשתו, ובתי ובעלה – לבית האבות המובחר שהם מצאו לי – באמצע פרדסים, הרבה אחרי קריית מלאכי. וכל הדרך אשתוק ברוגז, כי תשרוץ במוחי הידיעה, שכולם התייצבו לנסיעה הזאת בשביל לשמור שלא אברח. מהשתיקה שלהם בחלל המכונית, ארגיש שנמאסתי עליהם, שאהבתם אלי נשחקה, שהסקלרוזה שלי מחסלת את הרגש החיובי כלפי.

אחרי שהם יסדירו את הניירות בקבלה ויגידו לי: "מאמי, איזה חדר מתוק יש לך," הם ייסעו, ויחזרו לבקר אותי אחת לשבוע:  בשבת.  וככה אני אדע ששבת היום, כי באו לבקרני – תאמר לי בתי, חיוך סלחני על פניה היפים.

בעיני רוחי אדמיין אותה מספרת לחברותיה שהיא חשה תוגה גדולה ובלתי נמנעת בגלל מצבי, לאן שהידרדרתי, כלומר לא אני אשמה, הזמן פשוט עשה את שלו, תחזור ותדגיש, הזמן, אין מה לעשות, זה הזמן, השחיקה, השנים, מי היה מאמין?

 

שכן, לכשאזדקן - אהיה במצב נורא. אשב על כיסא גלגלים, הראש שלי, בעצם כמעט כל פלג הגוף העליון שלי, יהיה מוטה הצידה בצורה מעוותת, ואני אראה רק חצאי אנשים, חלקי צמרות עצים, והרבה שמים, יותר ממה שראיתי כל החיים שלי.

ביום חם עם שמש חזקה, עוד בארוחת הבוקר, ירכיבו לי במוסד משקפי שמש. זולים, מסריחים, מלוכלכים, בכלל לא שקופים, ואראה כל כך נלעגת.

לפעמים יגידו לי שהייתי פעם, הו הה מי שהייתי פעם. אנשים הצדיעו לי ולאבא שלי ביום העצמאות, ולא רק ביום העצמאות, בכל הזדמנות שאבא שלי זכה להוקרה הראויה לו כלוחם חרות וצדק זכיתי גם אני לכבוד בעקבותיו, ויגידו לי שאמא שלי היתה אשה מדהימה, שעזרה למדינה, בסתר, שהיתה גיבורה, בסתר,  ואחרי שהאמריקאים גילו שהיא ריגלה לטובת ישראל, אמא שלי לא בגדה, וישבה בכלא האמריקאי עד צאת נשמתה. לא, היא לא בגדה, אמא שלי, יגידו לי, ולפני מותה, בשניה האחרונה לפני שהלכה, מלמלה: "טוב למות בעד ארצינו."

בזמן שיגוללו בפני את שורשי הנעלים, אני אצחק להם בפנים, אני אשתין מרוב צחוק, וכלתי תגיד: "היא שוב השתינה על עצמה, הזקנה שלכם."

אני אשנא אותם. אחשוב שהם רוצים את הכסף שלי, למרות שלא יהיה לי בכלל כסף. אחסל אותו כמה שנים קודם. אגיד להם בפנים שהם רק מחכים שאמות, בגלל הכסף שלי, והם יאמרו: "מה פתאום? מאיפה באים לך הרעיונות האלה?" ואני אגיד: "האמנזיה מדברת מגרוני, אני מתה משכחה."

אהיה לוליינית של רגשות, של מצבי רוח. פתאום אוהב אותם, ופתאום לא. אשנה מזג במהירות מדאיגה. גם הרופאים ידאגו. כולם ידאגו מאוד, אבל יידעו שאין מה לעשות, פעם הייתי משהו והיום אני משהו. ככה זה החיים.

בחוש השישי שלי אקלוט שהם עושים כל הזמן השוואות בין עבר והווה, ואומר להם, בפנים אומר להם: "מה אתם חושבים שיומכם לא יבוא? יומכם יבוא, יומכם בוא יבוא!"

אצעק על היקרים לי ביותר, מישהו מהם יקום לבקש מהצוות הרפואי שיזריקו לי משהו, אבל עד שתבוא האחות, אספיק להגיד להם שהם עלובי נפש ומדולדלי נשמה, שלא מקיימים אפילו חמישה מתוך עשרת הדיברות. אהיה גסה, אל כולם,  כי אחשוד שהם גונבים לי את הבצל, כדי שלא אוכל להכין אוכל לשבת. כבר מהבצל הם יקצצו לי את הכנפיים, עם ה"לטובתי" הזה. אני לא אפול בפח.

"אהה," אדבר אליהם, "...זה אתם שגונבים לי את הבצל, מלוכלכים שכמוכם, טינופות, טינופות," וכשאגיד טינופות יעוף לי רוק מהפה, גם על עצמי, וזה ימצא חן בעיני ואגיד "טינופות" במשך חודשים, כמעט כל כמה דקות, וחתני יגיד לבתי כמה עלובה האשה הזאת, כי יחשוב שאני חצי חרשת, למרות שאשמע מצויין. חתני יגיד שזקנתי מביישת את נעורי.

פעמיים שלוש בשבוע יחרידו את המוסד הצרחות שלי,  כי אני אצרח פתאום. מהמעמקים של הנפש, תצא לי צרחה כזאת איומה, צרחה צדדית. הרי אהיה חצי מעוותת לצד ימין או שמאל ( יש דברים שקשה לנבא).

יגידו: "היא שוב צורחת," ורק אחרי שימצאו לי את הבצל שלי - ארדם, רגועה, נינוחה, לא חשוב אם יהיו לי אורחים או לא, אם לילה או יום, העיקר שאחפון בצל באגרופי הרועד.

 

כמה טוב יהיה לכשאזדקן! סוף סוף אהיה חופשיה מנטל ההתנהגות, סוף סוף אפול על החברה, והחברה, לא תהיה לה ברירה, אלא לפתוח ולהרים אלונקות מתחתי. כל שיהיה מוטל עלי לעשות הוא להמשיך לצנוח, בלי מאמץ, אל הנשיה.

כל נימוסי יהיו גרועים. אהווה בושה וחרפה למין האנושי, וקרובי – יהיה להם כל כך קשה לשאת את זה!  הם ידברו על כך בחופשיות לידי, הלוא יחשבו שאני כבדת שמיעה. ידברו הרבה על הפער בין איך שהייתי למה שנהיה ממני. ואני? אני אתפרץ בין דברים, אצביע על אנשים עם יד רופפת, אנעץ מבטים בזקנים אחרים ובאורחים שלהם, ואשיר להם: הנה בא השלום הוא יצא לדרכו שלשום.

לכשאזדקן - אוכל עם הידיים, לא אשתמש במפית אלא בחצאית, אערבב בין השמות הפרטיים, לא אזהה את ילדי, אהיה שרויה בשיטיון גמור.

תיעלם לי ההירארכיה בחשיבה, יתבלבל לי ההבדל בין תפל ועיקר. בכלל ייעלמו לי ההירארכיות ולא אחזיק ממישהו בגלל שהוא עשיר, אמן דגול, מדען, או עיתונאי שחשף פרשיית שחיתות גדולה. לא אחזיק מאף אחד, גם לא מעצמי.

יהיו לי התקפים של הסתגרות ושל קשיות. לא רק בשרירים ובמערכת העצבים, אלא גם בלב. אהיה זקנה קשה, עם לב קשה. בסוף הביקורים בשבתות אומר לקרובי: "עופו לי מהעיניים," למרות שבקושי אראה. זה כן. הרשתיות שלי יבגדו בי, בניגוד לעור התוף.

אנשים יעופו לי מהעיניים, ואני סוף סוף אוציא מהפה את השיניים התותבות שלי ואסתכל מבעד לחלון על האורחים שלי, הילדים שלי, בני הזוג שלהם מתרחקים, ואחר כך אתיק את המבט שלי אל העצים, עד כמה שמגבלותי יאפשרו, ואזכר במשהו רחוק מאוד, מהילדות הרחוקה שלי, שיגרום לי לרצות לקום. ואז אני אגשש אחר המקל שלי, שיתלו לי על הכיסא גלגלים.

יהיה לי מקל יפה, אני אדרוש יפה. אני אדרוש ספרדי. מישהו יצטרך לנסוע עד סרגוסה להביא לי אותו. המקל הספרדי יעזור לי לקום ולראות קצת יותר מקרוב את הצמרות, את הכתם המתעתע שלהם, ואני אצעד כמה צעדים עם המקל, אבל אחר כך לא יהיה לי כוח לחזור לכיסא. יצטרכו לקרוא לאח, או לאחות, שזאת, העקומה, עם הבצל לשבת, שוב ניסתה לקום.

 




Orly Castel-BloomOrly Castel-Bloom

Orly Castel-Bloom was born in Tel Aviv in 1960 to parents originally from Egypt. After studying film at the Beit Zvi Institute and Tel Aviv University, she published her first collection of stories in 1987 and has been a leading voice in Hebrew literature ever since, constantly expanding the boundaries of the Hebrew language as well as of narrative style. Castel-Bloom has lectured at Harvard University, UCLA, UC Berkeley, and New York University, as well as at Oxford and Cambridge Universities; at present she teaches creative writing at Tel Aviv University. She has published novels, collections of short stories, and a book for children. Her postmodern classic, Dolly City, has been included in UNESCO`s Collection of Representative Works, and was nominated in 2007 one of the ten most important books since the creation of the State of Israel. Castel-Bloom has received the Tel Aviv Foundation Award (1990), the Alterman Prize for Innovation (1993), the Prime Minister’s Prize three times (1994, 2001, 2011) , the Newman Prize (2003), the French WIZO Prize for Human Parts (2005) and the Leah Goldberg Prize (2007). Her books have been published abroad in eleven languages.

Translated from HebrewHebrew by Miriam ShlesingerMiriam Shlesinger

Miriam Shlesinger is a practicing translator and interpreter. She has been teaching translation and interpreting (both theory and practice) at Bar Ilan University, Israel, since 1978. Her doctoral research centered on cognitive processes—particularly, attention and working memory—in simultaneous interpreting. She is the co-editor (with Franz Pöchhacker) of the Interpreting Studies Reader (Routledge 2002) and, since 2006, of the journal Interpreting: International Journal of Research and Practice in Interpreting (John Benjamins), as well as Associate Editor of the Benjamins Translation Library.  In recent years, her interests have come to include corpus-based translation studies, community interpreting, sign language interpreting and the self-representation of translators and interpreters.  She holds an Honorary Doctorate from the Copenhagen Business School (2001), the 2010 Danica Seleskovitch Prize (http://www.prix-danica-seleskovitch.org), and the Lifetime Achievement Award of the Israel Translators Association (2011).